במאי האימה האמריקאי הוותיק מ. נייט שאמלאן הפך למיני-סלב גם עבור מי שלא מכירים שמות של במאים. זה קרה גם בגלל הופעות האורח שלו בסדרות כמו "הפמליה" ו"החיים עצמם", וגם בגלל הסיפור שלו: אמריקאי ממוצא הודי עם שם מטריף שפרץ כשביים את "החוש השישי", הקלאסיקה בה היילי ג'ואל אוסמנט ראה אנשים מתים וברוס וויליס גילה משהו מפתיע בסוף. מאז, הבמאי נע בין הצלחות מתונות לבין כישלונות מקרינג'ים, וזה מצער ומעניין בו זמנית.
חשבתי על מסלול חייו של הבמאי לפני שנכנסתי לאולם כדי לראות את סרטו החדש, "דפיקה בדלת", אבל הפסקתי לחשוב עליו ברגע שנכנסתי והבנתי שמאחורי יושבת חבורת צעירים וצעירות רועשת במיוחד. מאותו הרגע שאמלאן והחוש השישי שלו לא עניינו אותי בכלל, ורק קיוויתי שהחבר'ה האלה לא יאכלו לי את הראש כשהסרט יתחיל כמו שאכלו אותו במהלך הטריילרים. ואז התחיל הסרט, ולא שמעתי מהם מילה אחת עד סופו.
"דפיקה בדלת" לא מבזבז זמן ומתחיל בלב העניין: אנדרו ואריק, זוג אבות הומואים, יחד עם ילדתם המאומצת והמתוקה, נופשים בלב יער בבקתה מבודדת. לבקתה מגיע גבר רחב כתפיים בשם לאונרד, עם גיבוי של עוד שלושה זרים. ובגלל שהובטח לנו יפה כבר משם הסרט, הוא דופק להם בדלת. אנדרו, אריק ובתם הקטנה מנסים לתת פייט אבל נלקחים בשבי הרביעייה, שבפיה בשורה: העולם יבוא לקיצו באפוקליפסה נוראית ביום הזה ממש, והיא תימנע רק אם הם – באופן ספציפי - יקריבו מישהו מביניהם. אסור לאף אחד מהם לבחור בהתאבדות, לכנופייה עצמה אסור להרוג אף אחד מהם, ואם המשפחה תבחר לוותר על התענוג, כל האנושות תגווע והם שלושתם יחיו מספיק זמן כדי לחזות בתוצאות הרות האסון של הבחירה שלהם. האם חברי הרביעייה הזאת הם חלק מכת מטורללת וסדיסטית? האם הם באמת מאמינים בנבואה הפרנואידית הזו? והאם יש מצב שהם אשכרה צודקים?
כש"דפיקה בדלת" התחיל לא יכולתי להוריד את העיניים מהמסך לרגע, עוד מסצנת הפתיחה האדירה. שאמלאן ניגש לעניינים בקצב איטי ומדוד, בונה את המתח בצורה מופתית, לרגע לא משעמם, מרגיע כשכדאי ומקפיץ כשצריך. והכי חשוב: למרות ש"דפיקה בדלת" יכול לעבוד כמשל על אחריות אישית ועל מקומו של הפרט בטרגדיות קולקטיביות, הוא מקפיד להבהיר שדמויותיו הראשיות הן אנושיות ומסוימות, הן לא עוד כלי להעברת מסר. לכל דמות יש עבר, רקע, אופי ורצון; אמנם הדמויות לא מקוריות במיוחד, אבל בידיו האמונות של שאמלאן (שכאמור, יודע איך עושים סרטי אימה, בין אם הם נפלאים ובין אם הם על הפנים) זה עובד נהדר.
בין השאר, "דפיקה בדלת" מצליח בזכות ההופעות החזקות של כל הקאסט. דייב בטיסטה ("שומרי הגלקסיה") לעולם לא יהיה שחקן גדול, אבל לאונרד בגילומו הוא ענק עדין, חומל וקריפי; האם הדמות הזו היא דמות נבל או אנטי-גיבור? יש מסתורין סביב השאלה הזו אבל בטיסטה עצמו יודע את התשובה, והוא מנחה אותנו אליה בביטחון וברוגע. בנוסף אליו, רופרט גרינט בא לתפקיד מפתיע שמצליח – באיזשהו שלב – להשכיח מאיתנו את העובדה שאנחנו מכירים אותו בלעדית כרון וויזלי של "הארי פוטר". אגב, קריסטן צ'וי הקטנטנה מספקת את אחת ההופעות הטובות שראיתי משחקנית-ילדה בזמן האחרון - אמינה, מציקה, מקסימה ומרשימה בו זמנית.
ובאשר לזוג הגברים, "דפיקה בדלת" עושה מהלך די מרתק. בשנים האחרונות לא מעט סרטים וסדרות מנסים להתרחש ביקום מקביל ותקין פוליטית, בו זוגיות חד-מינית או בין-גזעית היא עניין כל כך שגרתי שאף אחד לא מניד עפעף אל מולו. זה מהלך מבורך, לעיתים, אבל בחלק מהמקרים הוא מדגים ניתוק מהמציאות - כזה שנעשה לעיתים מתוך מודעות עצמית ("אנחנו לא רואים שום דבר ראוי לציון או שונה בהורים גייז, על מה אתם מדברים? כי אם זה מפריע לכם הבעיה היא כנראה בכם", יגיד התסריטאי הנאור לצופה הנבוך). ב"דפיקה בדלת" המצב אחר. אריק ואנדרו מניחים שהאיום עליהם נובע קודם כל מהומופוביה; לאורך הסרט הם נזכרים בפלאשבקים (שאחרים ודאי יתמרמרו עליהם; אני אהבתי) ברגעים בהם העולם החיצון - ואפילו משפחתם - בזה להגדרה העצמית שלהם כזוג גאה ומאוהב. הפן הזה הוא לא העיקר ב"דפיקה בדלת", תודה לאל, אבל הוא מוסיף לסרט עוד שכבה דקה של פרשנות חברתית מעניינת, שמונעת ממנו להיות רק עוד סרט אימה מוצלח.
שאמלאן מצליח להציג את הזוג בצורה לא סטריאוטיפית, אבל בלי לנסות לברוח מהסטריאוטיפים באופן שקוף וישיר. בן אלדריג' מגלם את אריק כגבר-אלפא עצבני, תכונות שלעיתים נדירות רואים על הומואים בקולנוע ובטלוויזיה, וג'ונתן גרוף ("המילטון", "Glee", "לוקינג" ועוד כל כך הרבה תפקידים גאים במידה זו או אחרת) מעצבן בתור אנדרו כמו שרק הוא יודע, אבל הפעם זה בצורה הרבה יותר נוגעת ללב מבדרך כלל. לאורך הצפייה ב"דפיקה בדלת" הייתי בעדם, גם כי לא רציתי שמישהו ייגע בשערה משיערות ראשם של ההומואים האלה, וגם כי הם פשוט היו מאוד חמודים.
וכך, לאורך שתי המערכות הראשונות שלו, "דפיקה בדלת" הוא עוד סרט אימה נהדר. הבעיה מגיעה במערכה השלישית. לאורך הסרט אנחנו נשאלים שאלה פשוטה: האם חברי הכנופייה האפוקליפטית הזו מסובבים לחלוטין, או שהם באמת עלו על משהו? במערכה השלישית אנחנו מקבלים תשובה (לא נספיילר אותה כאן), והיא אמנם מוצגת בצורה סוחפת ויעילה - אבל ברגע שמתעמקים בה ובהשלכות שלה, קשה שלא לחשוב שמדובר באירוע די דבילי, בסך הכל.
מה שיכול היה להיות דרמת אימה משפחתית מורטת עצבים הופך לסרט בנאלי וסביר, עם פתרון שפונה לבטן וללב של הצופה ומנסה לבנות איזושהי מיתולוגיה מגושמת מסביב לכל מה שראינו עד כה. זה חבל, בגלל של"דפיקה בדלת" היה את הפוטנציאל להיות קלאסיקת אימה נסתרת, סרט מושלם לערב קודר וסוער, ובדקותיו האחרונות הוא פספס אותו לטובת דרמה זולה. כך או כך, מדובר בסרט שהצליח להשקיט כמה צופים קולניים במיוחד ולרתק אותם מהרגע הראשון באמצעות קולנוע אינטנסיבי, מותח ומפחיד; זה שווה בדיוק כמו הילד ההוא שראה אנשים מתים. לדעתי האישית, זה שווה אפילו יותר (אבל זה בגלל שאף פעם לא באמת סבלתי את "החוש השישי").