אחרי שהוקרן בחודשים האחרונים בפסטיבל דוקאביב ובבתי הקולנוע, "המלכה שושנה" משודר השבוע גם ב-HOT8. לרגל השידור, חזרנו לביקורת המקורית שפורסמה עליו.
איך ישראל זוכרת את שושנה דמארי? היא לא. היא שכחה אותה. לא בצעד אקטיבי, ללא זדון, אף אחד לא פעל כדי להעלים אותה. סתם ככה, בגידה של הזמן בזיכרון הקולקטיבי. וזה קרה הרבה לפני לכתה בשנת 2006. שומרי הסף התרבותיים, עורכי סדר היום, קובעי הפלייליסטים, מפיקי תכניות הריאליטי המוזיקליות, יוצרי מוזיקה, נבחרי הציבור, הקהל. כולנו שכחנו אותה.
"המלכה שושנה" עוקב אחר סיפור חייה של מלכת הזמר העברי שושנה דמארי, ומנסה לעשות עמה צדק ולהחזיר אותה לתודעה. הסרט לא עוסק בשאלה למה ישראל שכחה אותה - הוא רק מנסה להזכיר מי היא הייתה, באהבה, ברגישות וביראה. כלומר, ברור שאנחנו זוכרים את שושנה דמארי; כולנו יודעים לזמזם את "כלניות" ואת "אור". רובנו נזהה את הקול הגדול שלה ונדע לזקוף לזכותה את "עגילי דמאר" ואת האסתטיקה הייחודית לה. אבל צפייה בסרט "המלכה שושנה" מאתגרת את סוג הזיכרון הזה, ומבהירה: לא הכרתם אותה באמת.
היוצרים מוריס בן מיור וקובי פרג' ("פוטו פרג'", "להאיר את יוסי") העידו על עצמם בראיונות לתקשורת כי ניגשו לעבודה על הסרט ביראת קודש, וזה בהחלט בא לידי ביטוי בתוצאה הסופית. חובבי הז'אנר (והזמרת) ימצאו כאן הכל: קטעי ארכיון משוחזרים, הקלטות נדירות, קריאה ביומנים אישיים, פתיחת עזבונה של הזמרת ושחזור דירתה. הסרט מתאר את גודל ההצלחה שלה בשנים הראשונות של מדינת ישראל הצעירה, ומזכירי כי לצד תפוזי ג'אפה היא הייתה הייצוא החם ביותר. דמארי שאותה אנחנו זוכרים בזקנתה הייתה בצעירותה יפה בצורה יוצאת דופן גם בלי פוטושופ, ומהקולות הגדולים ביותר שנשמעו לפני עידן האוטוטיון.
לצד הקריירה וההצלחה בחו"ל (לרגע אחד בזמן ישבה דמארי לאותו שולחן עם נינה סימון, ליאונרד ברנשטיין והארי בלפונטה), הסרט עובר גם בתחנות חייה האישיים. הוא עוסק בשאלות המאתגרות באישיותה: האם דמארי פעלה כזמרת על חשבון היותה אמא ורעיה, האם הייתה פמיניסטית או קורבן של עולם גברי קשוח, האם היא ויתרה על הצלחה בסדר גודל עולמי בגלל אהבתה למולדת. היוצרים מסתכלים על דמארי בעיניים אוהבות - אבל לא עושים לה הנחות.
הסרט כל כך עשיר שנדמה כי אפשר היה ליצור מהחומרים סדרה בת מספר פרקים. בתור צופה ישבתי באולם וקיוויתי שזה לא ייגמר; שהיוצרים לא יבחרו בדרכי קיצור, אלא יאריכו וינמקו. ובתוך העושר הזה מתגלה דמותה של הזמרת בשיא תפארתה. אך עושר החומרים לרגעים גם נמצא בעוכריו של הסרט; למשל, דוברים פחות מעניינים שמקבלים לעתים זמן מסך על חשבון ציטוטים של אחרים שהיו יכולים להיות משמעותיים יותר. מלבד זה, ישנן הרבה שאלות בדמותה שנותרות לא פתורות. העיסוק בשאלת העדתיות, מדוע היא השלימה עם הליכתה אל עבר השכחה ולמה זכתה לכתף קרה מתעשיית המוזיקה בשנות השבעים והשמונים, כל אלה נשארו על רצפת העריכה.
אך למרות הפגמים הקלים, התמונה השלמה גדולה מסך חלקיה. ברגע השיא של הסרט, אחרי שעה וחצי שהיוצרים מאדירים את דמותה של דמארי, מגיע רגע שבו בבחירה אומנותית מעניינת, וללא מילים, הצופים רואים את השושנה נובלת - והופכת מלהיות מלכת העולם למלכה בעיני עצמה. הרגע הזה כל כך שובר לב, שאי אפשר להמשיך את יתר הסרט ללא עיניים מלאות בדמעות. רוצו לראות אותו, ולכו להאזין לה. בואו נזכר שמתת האל שהיא הקול שלה - עדיין כאן.