גל הסרטים הנוכחי, שמתבססים ברובם על נוסטלגיה של זיכיונות מאובקים, מסרב לעזוב את המסכים שלנו. ואת הסרטים האלו אפשר לחלק בצורה גסה לשתי קבוצות: כאלה שעושים כבוד למקור, ואלו שמחרבנים עליו בפרהסיה. מוקדם יותר החודש עלה לאקרנים "הנוסע השמיני: רומולוס", שלא רק מכבד את קודמיו אלא גם הביא איתו משב רוח מרענן בריח מנטה. בספטמבר יגיע תורו של טים ברטון לחדש את עצמו עם "ביטלג'וס ביטלג'וס". אבל עד שהשד הזה יגיע, לצופים יש את "העורב" על הראש, והוא לא מהסס להשליך עליהם את הלשלשת שלו.
הסרט, בכיכובם של ביל סקארסגארד והזמרת FKA טוויגס, הוא רימייק לסרט הפולחן מבוסס הקומיקס משנת 1994 באותו השם, שבו כיכב ברנדון לי המנוח. "העורב" גרסת שנות ה-90 לא היה להיט מיידי, ואת הצלחתו הוא חייב בעיקר לטרגדיה הנוראית שפקדה אותו: במהלך הצילומים, לי נפצע אנושות מכדור אקדח שנורה לעברו ומת כמה שעות לאחר מכן. המוות שלו הפך את "העורב" לקאלט ואייקון מובהק של כל מה שניינטיז - רוק כבד, איפור כבד לא פחות, אווירה מדוכדכת, וגיבור על גותי, אלים אפל ומלנכולי, שחסר כל כך בנוף הגיבורים העכשווי והצבעוני. ההילה, התהילה והעצב סביב מותו של לי ומשחקו המשכנע בלהיט של שנת 1994, הביאו את המעריצים לזעוק, לצעוק ובעיקר לטקבק בצורה רעילה כל פוסט שעסק ברימייק הנוכחי, שהוא בדיוק ההפך מהסרט שעליו הוא מתבסס.
לפני שגם הביקורת הזו תהפוך לטוקבק ארוך ומוצדק - העלילה. אריק (סקארסגארד) ושלי (טוויגס) הם שני מיספיטס, צעירים דחויים חברתית, שפוגשים זה את זו במוסד שהוא בין מכון לגמילה מסמים לבית סוהר. בסדרה של מהלכים עלילתיים מופרכים, השניים מתאהבים במהירות שיא, וכימיה מלאת פרומונים בוודאי שאין שם. שלי סוחבת קופת שרצים עמוסה על הגב ומבלי לדעת זאת, אריק בורח יחד איתה מהמוסד. אחרי השניים דולקת חבורה של אנשים מחוייטים בהנהגתו של וינסנט רוג (דני יוסטון בהופעה מחפירה), נבל מסתורי שהסרט לא מגלה עליו שום פרט למעט העובדה שהוא כרת ברית עם השטן. כדי לעמוד בהסכם, רוג שולח אנשים חפים מפשע אל מותם. לונג סטורי שורט: החבר'ה הרעים מוצאים את זוג היונים ומחסלים אותם. בזמן ששלי יורדת לתהום שאולה, אריק מגיע למעין עולם ביניים ומקבל הזדמנות נוספת מאדם מסתורי נוסף וחסר שם, כי הוא מלא באהבה טהורה. וכשרגש הנקמה בוער בו, אריק חוזר לחיים עם יכולות ריפוי בסגנון וולברין כדי לחסל את רוצחי חברתו ול"תקן את כל מה שרע". יש את זה ביותר גנרי?
לקרוא ל"העורב" גרסת 2024 בטייטל המחייב "סרט" יהיה עלבון. לאינטליגנציה של הצופים, ליוצר הקומיקס ג'יימס או'בר, לסרט שהוא מנסה לחקות ולברנדון לי ז"ל. הצפייה בו מעוררת חשק עז לדפוק את הראש בקיר. יש כאן גיבוב אקראי של פריימים וטקסטים דביליים, שעל הדרך הופכים את סקארסגארד המוערך לשחקן סוג ז' בעל כורחו. הוא לא אשם שהפכו את אריק דרייבן של הניינטיז מרוקסטאר חתיך ואפל לנער אימו וילד כאפות מהסנטר. הוא לא אשם שהבימוי של רופרט סנדרס נורא ואיום, והוא לא אשם שהתסריט של זאק ביילין מזעזע. המקרה של ביילין אגב, מפתיע לרעה. האיש אחראי על התסריט של "גראן טוריסמו" החמוד ושל "משפחה מנצחת" החביב שהניב לוויל סמית' אוסקר. אז מה לעזאזל קרה שם?
אחרי שהוא נורא, "העורב" נע באיטיות ומתיש ברמות על חלל. שום דבר לא באמת קורה בו. ומה שכן קורה - לא שווה שום אזכור. וכדי להוסיף חטא על פשע, כל האייקונים שאפיינו את הקלאסיקה של 1994 ושל הקומיקס מושלכים לפח. הגיטרה החשמלית של אריק הפכה לסינתיסייזר, השיער הארוך הפך לתספורת גרועה והעורב, שאיתו אריק חלק קשר טלפתי חשוב וקריטי לסיפור, מופיע כאן בתור אביזר סתמי שמרחף בשולי הפריים. הפסקול מחריש אוזניים, האווירה חשוכה ומדכאת, דמויות המשנה יצאו מתוך שבלונות לעוסות ופלטת הצבעים של הסרט עכורה יותר מנחל הירקון. והסוף הוא פשוט יריקה בפרצוף של כל מי שצפה במקור או קרא את הנובלות הגרפיות.
"העורב" הוא סרט שמזלזל בקהל הצופים הפוטנציאלי שלו, והתחושה היא שיש כאן מוצר לא מוגמר, שכל מי שטרח על יצירתו נטש באמצע העבודה. כל מי שאחראי למחדל הזה, חובה עליו להגיע לקבר של ברנדון לי, להשפיל מבט ולבקש סליחה על יצירת סרט שמנסה להישען בכוח על הנוסטלגיה, אבל משליך את צואתו על המקור בכיכר העיר, ללא רחמים וללא בושה.