פעם בכמה שנים עולה לאקרנים סרט אסונות. כזה שמבטיח להביא את הדבר הקולוסאלי הגדול הבא שישמיד את האנושות כולה, או לכל הפחות יכלה איזושהי עיר או מדינה בארצות הברית. באמצע שנות התשעים (וגם שנים לפני כן) הקולנוע ההוליוודי התפאר בכמה סרטי אסונות מצוינים כאלו, שעל אף רמות הסטרס והחרדה שהם הביאו איתם, הם שברו את הקופות והפכו ללהיטים על זמניים. "ארמגדון" בבימויו של מייקל ביי הוא דוגמה בולטת במיוחד ונציג מובהק של הז'אנר, שהביא איתו גם סיפור אהבה שולי ושיר נושא אייקוני. אבל שנתיים קודם לכן, היה זה "טוויסטר", בבימויו של יאן דה בונט ההולנדי, ששם את את רודפי הסערות מכורי האדרנלין במרכז. הלן האנט וביל פקסטון אללה ירחמו, כיכבו בפיצ'ר מסחרר ונהדר שהכין את הקרקע לדור חדש של סרטים, שכל תכליתם הוא לגרום לצופים להתקף לב פוטנציאלי וטיפול קבוע בחרדות קיומיות אצל הפסיכולוג הציבורי.

חוץ משני כוכבים מובילים, ל"טוויסטר" היו את כל הנתונים הנכונים שחוברו יחדיו בזמן הנכון ויצרו סרט מופרך ומשעשע מצד אחד, ומצד שני עתיר אפקטים מעולים ואירועים מלחיצים עם מינימום של דרמה או תסריט מלא בתובנות. 30 שנה אחרי, עלה ברוח סערה בסוף השבוע הסרט "טוויסטרס", לא בדיוק סיקוול ולא בדיוק רימייק לקלסיקת הניינטיז. על פי הז'רגון הקולנועי המודרני, "טוויסטרס" נחשב לסיקוול שעומד בפני עצמו, כלומר זה סרט המשך שאינו תלוי או מתייחס לאירועים של הסרט הקודם בסדרה, אך הוא מתרחש באותו היקום. אז אם חשקה נפשכם לצפות בהלן האנט משנסת מותניים ויוצאת למרדף אחרון בהחלט אחרי הוריקנים וסערות בגיל 61 – זה לא המקרה.

עלילת "טוויסטרס" מתמקדת בקייט קופר (דייזי אדגר ג'ונס), צ'ייסרית וחוקרת סערות בעלת אינטואיציה גבוהה במיוחד לזיהוי מוקדם של מתי ומהיכן תגיע הסערה הבאה. חמש שנים לאחר טרגדיה שפקדה אותה ואת חבריה בעקבות ניסוי שהשתבש, קייט נקראת שוב לרדוף אחרי הוריקנים על ידי חאבי (אנתוני ראמוס), חבר מהעבר ורודף סערות בהווה. חאבי משכנע את קייט הפוסט טראומתית להצטרף אליו בעזרת טכנולוגיה צבאית מתקדמת שמבטיחה לשפר את חקר הסופות, מה שעשוי לסייע בזיהוי מוקדם שלהן ועל ידי כך להציל נפשות רבות. זה לוחץ לה על כל הטריגרים האפשריים ומעורר אצלה מחדש את יצר הסקרנות. מאוחר יותר בסרט יתגלו מניעיו האמיתיים של חאבי (רמז: הון, שלטון וכסף) שישנו את כל תפיסת המציאות של קייט, בעיקר כלפי טיילר בון (גלן פאוול), צ'ייסר סערות מקצועי וכוכב יוטיוב מסוקס עם עדת מעריצים גדולה וצוות נאמן לצידו. בין השניים מתפתחת מערכת יחסים שנבנית בתוך תסריט גנרי ולא מפתיע במיוחד, אבל זה לא העיקר כאן. כמו ב"טוויסטר" הוותיק – אנחנו כאן בגלל הטורנדו.

"טוויסטרס" נפתח בסערה תרתי משמע, ולמעט רגעים מסוימים, בדיוק כמו סופת טורנדו, הוא לא טורח לעצור. תכל'ס, זה לא באמת סרט – זה פשוט לונה פארק ענק ועתיר אפקטים המבוצעים היטב ובצורה משכנעת ומהוקצעת. יש בו לא מעט רגעי חרדה אמיתיים, וכסרט אסונות קיצי הוא מבצע בדיוק את המשימה שהוטלה עליו. עם תקציב של 200 מיליון דולר, "טוויסטרס" מחזיר בריבית דריבית את ההשקעה בגזרת זריעת הפחד. בכל מה שקשור לתסריט ולפיתוח הדמויות – שמיכת המרשרשים הירקרקים כנראה הייתה קצרה מדי.

מי שהיה אמון על כתיבת התסריט הוא ג'וזף קוזינסקי, שביים לפני שנתיים והגיש לנו על מגש של כסף את יצירת המופת "אהבה בשחקים: מאווריק". בקטגוריית הכתיבה קוזינסקי לא ממש מרשים, ולמעט דמויותיהם של טיילר, קייט ואולי קצת חאבי – אין כאן דמויות מעניינות מדי שניקח איתנו ביציאה מהאולם. יכול להיות שזו קטנוניות מיותרת ובכל זאת – עם השקעה יתרה בפיתוח הדמויות (גם הראשיות) והדרמה והתייחסות רצינית לנבלים של הסרט ולא אגבית,"טוויסטרס" היה יכול להיות סרט עמוק יותר ובעל משמעות אמיתית, ולא רק "קונג נגד גודזילה" עם הוריקנים. למרבה המזל, ל"טוויסטרס" יש את גלן פאוול, שמסרט לסרט רק הולך ומשתבח. אולי זה לא התפקיד הכי טוב שפאוול נתן השנה (זה שמור לתפקידו ב"היט מן") אבל הוא מראה כמה הבחור עם הלסת המרובעת מוכשר וורסטילי. 

הקיץ נברא עבור סרטים כמו "טוויסטרס". אין כאן עומק, יצירתיות תסריטאית או עלילתית, ובטח שלא דרמה סוחפת או משכנעת. אבל לצופה הממוצע שמחפש מוצר בידורי נטו, בלי פלברות מיותרות, זה לא ממש ישנה משהו. זה סרט שמודע לעצמו, מבין בדיוק מה מצופה ממנו ומה תפקידו בכוח – לשעשע, לבדר, להלחיץ, ובעיקר לתת תמורה מלאה למחיר הכרטיס. ואת כל אלו "טוויסטרס" מבצע כמו סטודנט מצטיין בקורס קיץ באוניברסיטה.