יש מי שמאוד אוהבים לראות סרטים שמזכירים להם את החיים עצמם. ריאליזם זאת תכונה מאוד מוערכת עבור לא מעט צופים; כמה שיותר קשוח, ככה יותר טוב. ומה יותר קשוח מעוני ומצוקה? זהו ז'אנר קולנועי פופולרי, בארץ ובעולם: סרטי פיסת חיים של משפחות לא מתפקדות בשכונות עוני. אבל לעיתים הז'אנר הזה יכול לעייף כל מי שראה יותר מכמה כאלה בחייו. הם יגידו, מהחיים האמיתיים יש לי מספיק, ומהקולנוע הייתי רוצה לקבל מידה מסוימת של תיקון עולם. ובכן, "יותר ממה שמגיע לי" הוא לחלוטין חלק מעולם סרטי הריאליזם המחוספס – אבל למרבה המזל, יש בו גם חסד.
סרטו הראשון של השחקן פיני טבגר (נחי מ"השיר שלנו", מנחה "היפה והחנון") מספר את סיפורו של פנחס: ילד בן 12 וקצת ממוצא אוקראיני שחי עם אימו האלכוהוליסטית תמרה בדירת שיכון מתקלפת בקריות. יום אחד, פנחס מבין שכל חבריו מבית הספר עומדים לציין את בר המצווה שלהם, לעלות לתורה עם קול מתחלף ורמז לשפם, והוא רוצה גם. למזלו, הוא פוגש את שמעון - חב"דניק ידידותי עם גישה מיסיונרית, עבר מסתורי ואמא שנראית בדיוק כמו ריטה שוקרון. שמעון לוקח את פנחס תחת חסותו, מלמד אותו לקראת בר המצווה וגם מסתובב איתו ברחבי השכונה בניסיון להראות לו איך מחזירים בתשובה. בתחילה, תמרה ממש לא זורמת עם כל מה ששמעון מנסה להביא לחיים של הבן שלה, אבל בהמשך גם היא נשבית בקסמו: הבעיה האמיתית מגיעה כשהרב של שמעון לוחץ עליו לשאת לאישה מישהי מהקהילה.
מהרגע שפנחס אומר את שמו לראשונה אפשר להבין שכנראה יש כאן אירוע אישי עבור הבמאי, שמעדיף שיתייחסו אליו בשם פיני. כנראה שלא מדובר בסיפור התבגרותו של טבגר בהעתק הדבק, אבל גם הוא, כמו הילד שבמרכז סרט ביכוריו, גדל בקריית אתא לאם חד הורית ומצא דמות אב בשכנו החוזר בתשובה. אני מודה שכותרות כמו "מבוסס על סיפור אמיתי" או אפילו כמו "זהו סיפורו האישי של הבמאי" לא בהכרח עושות לי את זה. מאידך, ב"יותר ממה שמגיע לי" יש יותר מזה.
למשל, תצוגות משחק עוצמתיות של שחקניות אופי. אנה דוברוביצקי בתפקיד הראשי של תמרה מביאה בדיוק את זה: מתוך היומיומיות הקשוחה של תמרה, דוברוביצקי (שהייתה מועמדת לפרס אופיר על תפקידה) מצליחה לאזן בין זוהר, עליבות וסימפטיה. היא לחלוטין הדבר הכי טוב בסרט. דוברוביצקי היא שחקנית עובדת ופעילה כ-15 שנה, אבל לא זכתה עד כה לככב בתפקידים ראשיים בקולנוע. יש לקוות ש"יותר ממה שמגיע לי" יבהיר לכל מי שצריך לזכור שיש פה שחקנית שמוכנה לקבל מקום יותר גדול ובולט במיינסטרים.
לצדה עומד מיכה פרודובסקי בתפקיד הראשי (שבזכות הסרט, היה לאחד השחקנים הכי צעירים שאי פעם קיבלו מועמדות לפרס אופיר); בתפקיד מינימליסטי, אינטנסיבי ומוצלח הוא סוחב על גבו למעשה את כל הסרט. את המשולש משלים יעקב זדה-דניאל ("את לי לילה", "פאודה", "קרתגו") בתפקיד שמעון, החב"דניק המסתורי שמוצא בפנחס ותמרה משפחה אלטרנטיבית וסיכוי אמיתי לגאולה, והוא עושה את זה באמינות, בכנות ובסקס-אפיל שאנחנו כבר רגילים לקבל מהשחקן.
יש פה שני קווי עלילה דומיננטיים: ההתבגרות של פנחס ולקיחת האחריות שלו על חייו, והרומן הלא-באמת-אפשרי של תמרה ושמעון. כשהשניים מתמזגים והסרט מציג את המשולש המשונה של תמרה, פנחס ושמעון, הוא בשיאו. כשהם במוקד, אנחנו מקבלים כמה רגעים כנים ומתוקים של קסם. אבל כשהסיפור מתפזר ושוב מתעכב על המסכנות שבחיים בפריפריה, עולה תחושת דז'ה וו קלה, שמזכירה לנו שאת הסרט הזה כבר ראינו. שוב המצלמה רועדת, שוב ריטה שוקרון ואלברט אילוז בתפקיד ההורים המזרחים והמבוגרים, שוב ילדים אלימים שמקללים אחד את השני והולכים מכות, שוב סצנות סקס מעוררות אי-נוחות, שוב סרט ישראלי שלא נגמר עם סוף חד משמעי. הקולנוע המקומי יכול להיות מורכב ומקורי מזה.
זה לא אומר ש"יותר ממה שמגיע לי" הוא לא סרט טוב: הוא סרט נעים ויפה על התבגרות, משפחה והצורך בתחושת שייכות אמיתית. טבגר כתב את הסרט כהרחבה לסרט קצר שביים כשלמד קולנוע (לסרט ההוא פשוט קראו "פנחס" – שזה, אגב, שם הרבה יותר טוב), וייתכן שהסיפור הזה פשוט עובד טוב יותר כסרט קצר. ובכל זאת, ב"יותר ממה שמגיע לי" טבגר הוכיח שהוא יודע לספר סיפור ריאליסטי, קשוח ולפחות קצת אוטוביוגרפי - ובלי לשכוח להוסיף אליו כמה קרני שמש; כאלה שיבהירו שבקולנוע אפשר לראות את המציאות גם בתור מה שהיא יכולה להיות, ולא רק בתור מה שהיא באמת. וזה לא מעט.