"מכתב אחרון ופרידה" הוא הספר השני של ג'וג'ו מויס שזוכה לעיבוד קולנועי ואחד מתוך רבים שהפכו לרבי מכר. אם היה איזשהו ספק בנושא, נראה שבשלב זה כבר אפשר להכתיר את הסופרת כאחת המלכות הבלתי מעורערות בתחום הרומנים הרומנטיים של השנים האחרונות; הסגנון של מויס אמנם לא חדשני אבל ממשיך להוכיח את עצמו כמאוד מסחרי. זה לא בהכרח דבר רע: הסרט "ללכת בדרכך" אמנם לא היה מורכב כמו הספר (דמותו של פטריק צומצמה לכדי אתנחתא קומית ותו לא), אבל ההיצמדות לנוסחאות עשתה עמו חסד והוא הצליח להיות כובש ומרגש. האיזון בין מביך לקיטשי היה מושלם; התוצאה הייתה דרמה רומנטית סכרינית אך לא מרגיזה מדי - והכי חשוב: מפוצצת באישיות.
למרבה הצער, לא היה זה המקרה בעיבוד הקולנועי החדש לספרה "מכתב אחרון ופרידה", שעלה לנטפליקס לאחרונה. כמו "ללכת בדרכך", הוא יפהפה מבחינה ויזואלית - הבגדים מפעימים, הלוקיישנים מעוררי קנאה והשחקנים נאים עד מאוד. אבל שלא כמו "ללכת בדרכך", הוא מצטייר לא פעם כנטול אופי ייחודי, וככזה שמנסה לפצות על ריקנותו בעזרת מילים יפות ומכובסות.
"מכתב אחרון ופרידה" בבימויה של אוגוסטין פריזל עוקב אחר אלי הווארת' (פליסטי ג'ונס), עיתונאית צעירה וסרקסטית שלא מצליחה למצוא סיבה לזנוח את המגננה המדוברת. איך אנחנו יודעים שהיא כזו? הקולגות שלה כועסים על כך שהבריזה ממסיבת יום הולדת לטובת סקס קז'ואלי עם בחור שהיא שכחה את שמו לא פחות מפעמיים (כי אחרת לא נבין שמדובר בסטוץ). אבל כתבה שלוקחת אלי על עצמה בגלל רגשות אשמה מעניקה לכתבת הממורמרת משמעות להיאחז בה, הזדמנות עבורה למציאת תוחלת: כשהיא מבקרת בארכיון מערכת העיתון, היא נתקלת במכתב אהבה מסתורי וישן שלא רק מרגש אותה אלא גם שואב אותה (ואיך לא, גם בעובד הארכיון התמהוני שבהמשך יעולל לליבה את אותו הדבר). היא והבחור החביב מתמסרים לפרויקט המשותף ושואפים לגלות מה עלה בגורלם של בני הזוג.
ואכן, אותו מכתב בודד הוא רק חלק מאוסף נכבד של מכתבים, תיעוד בדיו למערכת היחסים הסוערת בין ג'ניפר סטרלינג (שיילין וודלי, "אשמת הכוכבים") לבין אנתוני או'הייר (קאלום טרנר), אליה צופי הסרט נחשפים באמצעות ציר זמן נוסף שמתרחש אי אז בשנת 1965 הרחוקה. ג'ני היא אשת החברה הגבוהה שנשואה ולא באושר ללורנס (ג'ו אלווין), איש עסקים מצליח - וכמתבקש, גם מניאק לא קטן. אנתוני הוא עיתונאי כלכלי שמגיע לעשות כתבה על אותו לורנס ובסוף מוצא עצמו נשאב לרומן אסור ולוהט עם אשת איש. במקביל לכל הדרמה הזו, אנחנו גם יודעים דבר נוסף: כחצי שנה אחרי הפעם הראשונה בה ניצתה האש בין השניים, ג'ני עברה תאונת דרכים וזיכרונה נמחק. לאורך כל הסרט, אנחנו מזגזגים בין הרומנטיקה הנשגבת מן העבר, שמאופיינת במכתבים הכתובים לעילא, לבין הרומנטיקה הכמעט קרינג'ית מההווה, שמאופיינת באימוג'יז וקיצורי מילים באסמסים.
זה מרגיש כאילו ראינו כבר עלילות דומות לאלה קודם לכן: סיפורה של האישה הענוגה אך המיוסרת, המבריקה שלא מימשה את עצמה, שסוף סוף נקרה בדרכה הגבר שיעריך את אישיותה ולא רק את יופייה; או לחילופין, סיפורה של המילניאלית השנונה שהקיפה עצמה בחומות ולמדה לאט לאט איך לפרק אותן. היצמדות לתבניות איננה חיסרון בהכרח, אבל במקרה של "מכתב אחרון ופרידה" הפרקטיקה המדוברת מתגלה כחסרת שחר, בעיקר בכל הנוגע לדמותה של וודלי, ושלא באשמתה של השחקנית: ג'ניפר היא דמות שטוחה להחריד שאומללותה היא תכליתה היחידה. היו רוצים שנחשוב שהיא חכמה אבל אין מספיק סיבות להאמין בכך (סצנה אחת בה דברי הטעם שלה נקטעים על ידי בעלה בארוחת הערב לא עושה את העבודה). בגדול - ולמרות שזו דמות שנכתבה במקור על ידי אישה - מצטיירת ג'ניפר כהתגלמותה החלולה של פנטזיה גברית ודי מאוסה.
לפרקים, "מכתב אחרון ופרידה" הוא דרמה רומנטית מספקת ויעילה. סצנות המין או הקרבה בין ג'ניפר לאנתוני מבוימות ברגישות, וכמוהן גם הסצנה בה היא דורכת לראשונה בחדרו ומרשה לעצמה סוף סוף להימשך (ידוע שאין אינטימי יותר מלראות איפה אדם זורק את החולצה שלו כשהוא מגיע למעונו). כאן אעצור ואתמקד רגע בסוגיה חשובה והיא ההבדל המהותי בין אהבה לתשוקה. לא כל תשוקה מהווה מניע חד משמעי לאהבה (הסרט "קרא לי בשמך", למשל, נעשה על טהרת החרמנות ועשה זאת בחסד). במקרה של "מכתב אחרון ופרידה", קל מאוד להאמין למשיכה המינית בין אנתוני לג'ניפר אבל קשה לקנות את האהבה ביניהם: הביטויים המרכזיים לאותה סו-קולד-אהבה נמצאים במילים הכתובות במכתביהם זה לזו, מכתבים שמורכבים מהצהרות גדולות אך שחוקות, סופרלטיבים שאין בהם אף אלמנט פרסונלי. במילים אחרות, הניסיון לחלוש על התשוקה ועל האהבה גם יחד לא צלח, ומערכת היחסים שמחזיקה את הסרט לא מעוררת יותר מעניין רגעי.
ומה באשר למערכת היחסים המשנית? ובכן, דמותו של רורי (נבהאן ריזוואן), עובד הארכיון הכפוף והמגומגם, משכנעת ומעוררת אמפתיה - והיא כנראה המוצלחת ביותר ב"מכתב אחרון ופרידה". פליסיטי ג'ונס, מצידה, מגלמת דמות שקשה שלא להזדהות עמה ועושה את עבודתה נאמנה. אבל גם השניים האלה לא מצליחים להפוך את הסרט לזכיר. הניגוד המופרז בין האציליות של ג'ני ואנתוני לבין הקרטוע של רורי ואלי לא מחמיא לאף אחד מהצדדים במשוואה, וגורם לכל העוסקים במלאכה להיראות כמעט מגוחכים. היותו של הסרט צפוי עד אימה כמובן לא עוזרת לשפר את המצב. אי אפשר לומר ש"מכתב אחרון ופרידה" הוא סרט רע לחלוטין, אבל הוא כנראה לא יותיר בכם חותם - ומלבד הפרצופים היפים של הכוכבים, קשה לחשוב על סיבה טובה מספיק שתצדיק את הצפייה בו.