אחרי כמה וכמה סרטים תיעודיים ותחקירים על אירועי 7 באוקטובר והמחדלים שהובילו אליהם, "פרח אדום" הוא הסרט העלילתי הראשון שעוסק בטבח עצמו - והוא עולה לאקרנים במלאות שנה בדיוק לאותה שבת שחורה. את הסרט יצר חיים בוזגלו ("זינזאנה", "נישואים פיקטיביים"), כלשון ההודעה לתקשורת "כתגובה אמוציונלית למתקפת הטרור הרצחנית". ו"פרח אדום" שאותו הוא כתב, ביים והפיק מתרחש בלוקיישן אחד בלבד: דירה בשדרות הצופה ישירות אל תחנת המשטרה בעיר, שכבר אינה קיימת, וסיפורי הגבורה שקרו בה עוד יסופרו.

הסרט אינו מורכב מדי, ולומר שיש לו עלילה מוסדרת כהלכתה יהיה טעות. זה לא דבר רע בהכרח, ובכל זאת היעדרה של עלילה קוהרנטית משפיע על היכולת להתייחס אל "פרח אדום" כסרט עלילתי פר אקסלנס, שכולל פיתוח תסריט, דמויות ואירועי מפתח שמשפיעים על מהלכו. "פרח אדום", ששמו מתייחס לכלנית, הפרח שהפך לסמל של הדרום, מתעד יממה בחייהם של הזוג אנט ואלברט (אלברט אילוז ואנט כהן), לפני ובזמן אירועי 7 באוקטובר. בערב שמחת תורה בנם של השניים (איתי בוזגלו, הבן של) מגיע מהמרכז היישר אל הדרום כדי לחגוג יחד עם חבריו במסיבת הנובה. למחרת, אנט ואלברט מתעוררים לבוקר של זוועות בזמן שבנם נמלט מהמסיבה, צופים על הנעשה בעיר מחוץ לחלון לביתם, אובדי עצות ומתקשים ליצור קשר עם הבן האובד. מכאן האירועים בסרט הופכים למטרגרים וכוללים אזעקות צבע אדום מוקלטות, שחזורים של שידורי הטלוויזיה מאותן השעות ואימג'ים של מחבלי נוח'בה על טנדרים לבנים.

"פרח אדום" אורך 80 דקות שבמהלכן המצלמה לא עוזבת לרגע את אלברט ואנט, כאילו מדובר בסרט תיעודי. כאמור, הסרט צולם כמעט באימפולסיביות כתולדה של אירועי הזוועה, ואם מתעלמים לרגע מהאמוציות הברורות והמובנות מאליהן, "פרח אדום" הוא לא באמת סרט כהגדרתו. כלומר, הדמויות לא עוברות כאן תהליך התפתחות מיוחד והדיאלוגים נשמעים ונראים מאולתרים במשך רוב הזמן. איכויות משחק יוצאות דופן אין כאן, ויחד עם זאת, זו אנט כהן שמצליחה לגנוב את כל הפוקוס, עם אובר אקטינג מוחלט, אבל באופן מוזר למדי - די משכנע. וזה לא במקרה. בת משפחתה של כהן, רווית אסייג ז"ל, הייתה לוחמת מג"ב שנרצחה במושב יכיני. הכאב של כהן מורגש וחודר ללב ולנשמה ומוסיף נופך מלודרמטי לסרט שלעיתים נראה תלוש ולפעמים מרגיש אותנטי וכן.

סרטו של בוזגלו צולם באותו הבית שבו צילם את סרטו האחרון, "שער הפרחים". מחלון הבית ישנה נקודת תצפית ישירה על מה שהייתה פעם תחנת המשטרה בשדרות, שכזכור נהרסה עד היסוד לאחר שהמחבלים התבצרו בה במשך שעות. במהלך הסרט אלברט הולך וחוזר וצופה בזוועות דרך התריסים, והביצוע הטכני לא מצטיין בקטגוריה הזו אבל קשה לשפוט סרט שנעשה בהתנדבות מלאה. האימג'ים מטושטשים, אולי בכוונה, אבל הוכנסו לשם בכוח ובאילוץ ובאפקטים לא משכנעים כל כך. 

כדי להוסיף לסרט רובד דוקומנטרי נוסף, יותר מאשר עלילתי-קולנועי, בוזגלו ליהק לסרט את עידן דהמן: חברו של איתי בוזגלו וניצול מסיבת הנובה. בסיום הסרט דהמן מספר בקולו על מה שקרה שם ואיך חולץ יחד עם חבריו. זה מוסיף אפקט מציאותי יותר לסרט, שגם ככה לא מרגיש דמיוני בשום אופן. בכל זאת, "פרח אדום" נע על הסקאלה שבין סרט עלילתי דל תקציב (אולי אפילו באפס תקציב), סרט דוקו וסרט סטודנטים. לטוב ולרע. אין ספק שזה סיפור שכדאי וחשוב להביא לפרונט, בכל פלטפורמה ובכל מדיה אפשרית. הבעיה העיקרית כאן היא ביצוע לא מלוטש ולא מחודד מספיק, שבאמת יצליח לטלטל ולרגש, ולא רק את הצופה הישראלי. עוד יעלו ויבואו סרטים נוספים שיעסקו ב-7 באוקטובר, ולמרות שהוא לא עומד בסטנדרטים המקובלים של סרט קולנוע, חיים בוזגלו - האיש שיצר סרטים מצוינים כמו "נישואים פיקטיביים" וגם פחות כמו "כבוד" - יכול לפחות להתגאות בעובדה ש"פרח אדום" עשה את הצעד הראשון והמתבקש הזה.