הכוח לייצר סרט טוב, מעניין או מרתק, לא תמיד נמצא בדיאלוגים שנונים וטחונים או אירועים גדולים שמניעים את גלגלי העלילה ללא הפסקה. לפעמים כל מה שצריך זה סיפור בסיסי ושחקנים טובים - השאר כבר יקרה מעצמו. אחד המאסטרים הישראלים בלספר סיפורים הוא שמי זרחין. במרכז הסרטים של זרחין ניצבות, כמעט תמיד, דמויות שהכוח שמניע אותן הוא החלומות התשוקות הבלתי ממומשות שלהן.
"הכוכבים של שלומי" ו"אביבה אהובתי" הם שני סרטים נפלאים של זרחין, שמלמדים על גוף היצירה שלו. במרכזם שתי דמויות בעלות מכנה משותף אחד: הפנטזיה להיות עצמך בזמן שכולם רוצים שתהיה מישהו אחר. וכמו בשני הסרטים הנ"ל, זרחין לוקח את הדמויות שלו למסע דומה ב"חמדה", סרטו החדש שעלה היום לאקרנים. שמו של הסרט נגזר מהמילה לחמוד - לרצות, להשתוקק. וכך בדיוק פועלות הדמויות במרחב שלו - כל אחת מהן רוצה משהו או להיות מישהו.
ששון גבאי ואסי לוי הם ששי ואפי, זוג המתגורר ביישוב בגליל העליון. פער גילאים של 23 שנה ביניהם לא מונע מהם להיות מאוהבים עד מעל לראש ולנסות להביא ילד משותף לעולם - רק שזה בלתי אפשרי. ניתוח פרוסטטה סטנדרטי פגם בכוח הגברא של ששי ובמשך כל הסרט הוא מרעיף ביטויי אהבה הוריים כלפי גברים צעירים ממנו, כאילו היו הבנים שלו.
בשגרה, בני הזוג עובדים בכל עבודה אפשרית, אפילו בייצור כיסוני פסטה למסעדה מקומית, כדי לכסות על חובות ההימורים של דרור (רועי אסף), בנו של ששי מנישואים קודמים, שמצא מחבוא בבריסל. השגרה השוחקת של הזוג נשברת כשעומרי (מאור לוי), נכדו של ששי ובנו של דרור, נוחת בהפתעה בביתם. במקביל, אפי מקבלת ביקור פתע מדוד (עדי אלון), בחור צעיר שנפצע בשירותו הצבאי. העלילה לא חושפת יותר מדי פרטים על מערכת היחסים ביניהם, אבל עולה ממנה כי היה ביניהם קטע חולף. הנוכחות של שני הבחורים הצעירים מטלטלת את הקרקע היציבה של אפי וששי ומעלה מעל פני השטח תשוקות ורצונות שהיו חבויים מתחת לגינוני האהבה ביניהם.
כאמור, זרחין יודע לספר סיפורים פשוטים, על אנשים פשוטים, בסרטים שלא תמיד קורים בהם יותר מדי דברים משמעותיים. "חמדה" אורך כשעתיים וגם הוא מנוקד באירועים מינוריים, שלא דוחפים את העלילה יותר מכמה מטרים ספורים קדימה. כל האירועים הקטנים כאן נאספים לפיצ'ר ארוך יחסית אבל עם מיכל מלא של סנטימנטים. בנוסף, זרחין לא עושה לצופים חיים קלים. הוא לא מאכיל אותם בכפית וכמעט ולא חושף שום דבר על הדמויות. ככל שהסרט מתקדם, זרחין מנדב לנו עוד חתיכה להרכבת הפאזל. זו בחירה תסריטאית "זרחינית" קלאסית, שממקמת את מערכת היחסים של אפי וששי במרכז הפריים, גם כשהם לא שם. אגב, סביר להניח כי הבחירה בשמות כמעט זהים לשמות השחקנים הראשיים אינה מקרית וכנראה נועדה ליצור חיבור אותנטי וכנה בין שני השחקנים שלו - וזה עובד.
לכל במאי יש את המוזה שלו; לטרנטינו יש את אומה תורמן ולשמי זרחין יש את אסי לוי. ב"אביבה אהובתי" זרחין הפיק מלוי תצוגת משחק סוחפת ולראיה, היא קיבלה על תפקידה בסרט את פרס אופיר לשחקנית הראשית הטובה ביותר. זו לא תהיה הגזמה להמר כבר עכשיו שהיא תהיה מועמדת מובילה לזכייה באותה קטגוריה השנה, שכן ב"חמדה" היא (כהרגלה) חדה, מדויקת ומרגשת.
אם עד היום לא שוכנעתם שששון גבאי הוא רוברט דה נירו הישראלי, יש מצב שהסרט הזה ישנה את דעתכם, שכן זרחין מעניק לגבאי תפקיד שכתוב עליו "פרס אופיר לשחקן הראשי הטוב ביותר". גבאי לא באמת צריך להוכיח כלום לאף אחד, הוא סוחב על הגב שלו קריירה אדירה: בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון (לנצח יהיה קפטן הוק) - אבל ב"חמדה" הוא מנפק, כהרגלו, הופעה דלה בניואנסים, אבל מרשימה ונטולת מאמץ. הדמות של גבאי מלאה באמוציות, מעל פני השטח ומתחתם, וגבאי מלהטט כמו להטוטן בקרקס במנעד הרגשות הזה בקלות. ההופעות הכי טובות שלו בסרט הן לצדה של אסי לוי, והם חולקים כמויות יפות של כימיה ביניהם.
עם תסריט פשוט ולא גרנדיוזי, זרחין מחזיר אותנו אחורה בזמן לימים היפים של אביבה הסופרת הטבריינית ושל שלומי נער הפלא. הוא לוקח איתו שוב את ששון גבאי ואסי לוי (גם לבנה פינקלשטיין מבליחה כאן בתפקיד קטן) לסרט טעון בדרמה טובה ולא אינטנסיבית, ומספר סיפור פשוט אבל חזק. זה סרט גדוש ברומנטיקה עטופה באופטימיות, שחושפת בפעם המי יודע כמה איזה שחקנים ויוצרים נהדרים יש בקולנוע הישראלי.