קשה להפריז בחשיבות התרבותית של "מרשעת" (Wicked). המחזמר שכתבה ויני שוורצמן וביים ג'ו מנטלו, ומבוסס באופן רופף על הספר "מרשעת: תולדות חייה וזמנה של המכשפה הרעה מהמערב" מאת גרגורי מגווייר, עלה לראשונה בברודוויי בשנת 2003 והפך עם השנים לאחד ממחזות הזמר המצליחים בהיסטוריה.
"היו לי אפילו תחתונים מיוחדים": הווידוי של אריאנה גרנדה מההכנות ללהיט של השנה
עם הכנסות של כ-1.6 מיליארד דולר, 11 מיליון צופים בברודוויי (ועוד כ-9 מיליון בסיבובי הופעות של הגרסה הניו-יורקית) ואחרי כ-8,000 מופעים לצד גרסאות שהועלו בבמות נוספות ברחבי העולם - "מרשעת" ביסס את מעמדו כקלאסיקה מודרנית. עם נתונים כאלו, אין מנוס מלתרגם את ההצלחה גם למסך הגדול כך שכעת, כשלוש שנים אחרי שהפקתו יצאה לדרך, הסרט "מרשעת" סוף סוף עולה לאקרנים.
מי שנבחר לביים את הסרט (ולהתמודד עם מגה-ציפיות מטורפות) הוא ג'ון מ. צ'ו, שביים שני סרטים מסדרת סרטי הריקודים "סטפ אפ", את "עשיר בהפתעה" המפתיע וגם הוכיח את עצמו בעיבוד מחזות זמר למסך הגדול עם "שכונה על הגובה" הנפלא. כבר מהפריים הראשון ברור שצ'ו הבין את גודל האירוע ויצר סקפטקל קולנועי צבעוני, מהפנט, מרהיב וסוחף. לא נגזים אם נקבע שמדובר באירוע הקולנועי הכי גדול של השנה.
"מרשעת" מביא לבמה את הסיפור מאחורי אלפבה, המכשפה הרעה והירוקה מתוך "הקוסם מארץ עוץ", ומתמקד במערכת היחסים המורכבת בינה לבין גלינדה, המכשפה הטובה. לא מן הנמנע שההצלחה הגדולה של הסיפור נובעת בין השאר מהטוויסט החכם שהוא מעניק לסיפור הקלאסי לצד העיסוק בנושאים אוניברסליים כמו קבלת האחר, התמודדות עם דעות קדומות וגזענות, כוח ופוליטיקה, חברות אמיצה ואחוות נשים - דבר שנחשב לתקדימי יחסית כאשר המחזמר הועלה לראשונה על הבמה.
לנעליים הענקיות מאוד של אידינה מנזל (אלפבה) וקריסטין צ'נוות' (גלינדה) מהצוות המקורי, נכנסו (בהתאמה) סינתיה אריבו ואריאנה גרנדה. הראשונה שחקנית וזמרת על, שבגיל 37 כבר הספיקה לזכות בפרסי טוני, אמי וגראמי, והשנייה היא אחת מזמרות הפופ הגדולות של המאה ה-21. לא מעט גבות (כולל אלה של כותב שורות אלה) הורמו בשל הליהוק של גרנדה, זמרת אדירה כאמור, אך שחקנית לא מספיק מנוסה, לתפקיד כל כך משמעותי. אפשר להגיד בפה מלא שהסיכון השתלם בענק: גרנדה מספקת הופעה לא רעה בכלל בפן הדרמטי, מבריקה בפן הקומי ומפעימה ברמת השירה - וקריסטין צ'נוות לגמרי יכולה להיות גאה.
אריבו מצדה, עם אחת מתצוגות המשחק הטובות ביותר שראינו במיוזיקל מזה שנים, כזו שמביאה למסך רגישות כובשת, זעם נדרש והתפרצות מדהימה יחד עם שירה אלוהית. לא מושלמת כמו זו של מנזל, אבל אדירה ואייקונית בדרכה שלה. עם קצת מזל (והרבה צדק), זה ייגמר באוסקר שיהפוך אותה לזוכת ה-EGOT (כינוי לזכייה בארבעת הפרסים היוקרתיים ביותר בעולם הבידור - אמי, גראמי, אוסקר וטוני).
מיוזיקל טוב נבחן קודם כל על השירים והכוריאוגרפיה שלו, ו"מרשעת" לגמרי מספק את הסחורה עם ביצועים נהדרים, כשמעל כולם ניצב כמובן הביצוע האדיר של אריבו (יחד עם גרנדה) ל-Defying Gravity, ביצוע שכולו וואו אחד ענק, וכזה שכנראה ידבר חזק באוסקר הקרוב.
אבל אם להיות קטנוניים, לא הכל מושלם ב"מרשעת": צ'ו מתקשה להחזיק את הקסם לכל אורך הדרך הצהובה והיה יכול להיעזר בעורך קצת יותר טוב; השחקנים שמקיפים את אריבו וגרנדה לא מספיק סוחפים; ובסרט עצמו חסרה זווית נוספת או עומק לערכים ולסיפור. בעצם, צ'ו נשאר נאמן, אולי נאמן מדי, למקור. ועדיין, כפי שאמרנו קודם - מדובר באחד מאירועי הקולנוע הגדולים של השנה.