"אמה" של ג'יין אוסטן הוא מהספרים המעובדים ביותר לקולנוע ולטלוויזיה. בין אם זאת הגרסה המודרנית שלו בצורת "קלולס" מ-1995, הדרמה התקופתית עם גווינת' פאלטרו שיצאה שנה לאחר מכן או שלל הגרסאות הקולנועיות והטלוויזיוניות שאתם בטח מכירים.
לפני כחצי שנה יצאה בבתי הקולנוע בבריטניה ובארצות הברית גרסה תקופתית חדשה ל"אמה", הפעם עם הכוכבת הצעירה והעולה אניה טיילור ג'וי ("ספליט", "המכשפה") בתפקיד הראשי. הסרט היה אמור לצאת כאן בארץ בפסח האחרון אבל אז הגיעה הקורונה והסרט חיכה וחיכה עד שהוטס בסופו של דבר אל שירותי ה-VOD השונים. אם אתם לא מכירים את הסיפור, אז בקצרה: אמה וודהאוס היא צעירה אמידה ושנונה, העוסקת לא מעט בשידוכים רומנטיים בקרב חבריה מתוך הכוונות הטהורות ביותר. אלא שהאידיאלים האישיים שלה לפעמים מעיבים על כושר השיפוט שלה, ומובילים לא פעם לבלבול ולבלגן. הכול משתנה כאשר היא בעצמה מוצאת אהבה, ומכאן מתחילה קומדיה משעשעת ובריטית ביותר.
הו כן, כמה שהסרט הזה בריטי. הוא יותר בריטי משעת תה בארמון המלכה. מלבד טיילור ג'וי, שהיא אמריקאית ילידת מיאמי בכלל, הקאסט מורכב משחקנים אנגליים מכף רגל ועד ראש. וכמי שאוהב דברים בריטיים, אהבתי מאוד את ההקפדה הזאת על הקאסט. הסרט גם מעוצב למופת, ולכל סצנה שמתרחשת בחלל סגור יש טפטים, אווירה ובימוי שאופייניים לה, מה שמונע גם מ'אמה' להפוך לסרט רפטטיבי וחדגוני, למרות שהוא כולל בעיקר אנשים שיושבים ומדברים זה עם זה. למעשה, כמה מהסצנות האלה של אנשים שיושבים ומדברים במרכז הפריים גרמו לי לתהות אם זה בכלל סרט של ווס אנדרסון במסווה.
ובימים מתסכלים אלה של קורונה, "אמה" הוא גם סרט אולטימטיבי לצפייה עם אמא, סבתא, או חברה טובה. הוא קליל, הוא מתקתק, אין בו שום אלימות, קשיים נוראיים שצריך להתגבר עליהם או רוע יוצא דופן, והוא מספק חווית צפייה מענגת לכל מי שאוהב את הסגנון של ג'יין אוסטן, שהספרים שלה מוכיחים שוב ושוב שלכל הפחות הם מולידים גם סרטים טובים מאוד.