אחרי שהוקרן בקולנוע לב בקיץ האחרון, "ענת גוב, על החיים ועל המוות" ישודר הערב גם ב-HOT8 - לציון יום השנה למותה שחל ב-9 בדצמבר. לקראת השידור, חזרנו לביקורת המקורית שפורסמה עליו.
יותר מ-20 שנה לפני מותה, הגישה ענת גוב את המחזה הראשון פרי עטה לתיאטרון החאן. השנה הייתה 1991 וגוב הכותבת הוותיקה של תכנית המערכונים המצליחה ביותר דאז "זהו זה", קיוותה לפרוס כנפיים אל פרקטיקה עצמאית יותר. אם נמשיל את זה להיום, דמיינו את את אחד מכותבי ארץ נהדרת מנסה מזלו בכתיבת ספר, לבד בלי אנסמבל או דאחקות. המחזה, כפי שמתארת גוב בקטעי השיחה איתה הממלאים את הסרט "ענת גוב, על החיים ועל המוות" סירב להיכתב וגוב שהיה אחראית על פאנצ'ים שהפכו מטבעות לשון במיינסטרים הישראלי בזכות ההגמוניה של הטלוויזיה החינוכית - התקשתה לנסח לעצמה את הנרטיב הראשון האישי שלה. שבועות היא כתבה ומחקה והתייסרה והתחרטה, כך לדבריה, עד שהגיע מירה.
גיבורת "אהבת מוות" - העלילה העצמאית הראשונה של גוב - היא אישה עצמאית ומסורה, אמא למופת שסובלת מהתעלמות טוטאלית ממנה בכל חלקי חייה. בעלה לא סופר אותה, חבריה לוקחים אותה כמובן מאליו והיא מרגישה שהיא הולכת לאיבוד בתוך ים החיים והמטלות. "הרי מה זה החיים? 95 אחוז סידורים, ו-5 אחוז שמחה" מסבירה גוב בביטחון לצופי בסרט. בהפסקת סיגריה גנובה בין פחי הזבל פוגשת מירה דמות במעיל שחור שמתגלה כהמוות בכבודו עצמו, והיא להפתעתו הגמורה - מתמסרת אליו מיד. הוא אינו פנוי לקחת אותה אבל היא עוקבת אחריו ומתעקשת ודרך התנצחויות שנונות אין סופיות, היא מרגישה חיה יותר, ובטוחה יותר ונוכחת בחייה הרבה יותר.
ואולי פה טמון סודו הגדול של סרטם של אריק קנלר ותמר טל ענתי - ההבנה שהלוגיקה הכמעט בודהיסטית של גוב הייתה שם כל הזמן. זו אינה התגלות של מי שעומדת לאבד את חייה כפי שנטבע הרושם על גוב היוצרת חולת הסרטן, אלה זו תובנה עמוקה ואמיצה שנבעה שנים לפני באישה בריאה, מצליחה ותאבת חיים. "המוות הוא המובן מאליו", אומרת גוב ומישירה מבט לצופיה. "אם תבין את זה תחיה טוב יותר. אני לא יודעת איך אף אחד מאיתנו יחיה, וכמה יהיה לנו שמח. אבל אני יודעת בוודאות שכולנו נמות. מי שמבין את זה, יחיה טוב יותר". לאורך כל דקות השיחה מפצירה גוב בבן שיחה ודרכו בצופים - אם תאהב את המוות ותכיר אותו, אם לא תפחד ממנו ותכיר בו - תחיה טוב יותר. הישירות והכנות הכמעט אלימה שבה נאמרים הדברים, משחררת את האמירות האלה מאופי של מדבקת פגוש או רוחניות פשוטה וטוענת אותם בתפיסת עולם עמוקה שמכילה על עצמה בנוקשות חוקים של ארעיות ושמחה. מבטו המתפל והנבוך של קנלר משול למבטו של הצופה כשהיא מטיחה בו שוב ושוב את השאלה מדוע הוא כל כך מפחד למות.
נהוג לחשוב שגוב עסקה בשנותיה האחרונות, כשכבר ידעה שהיא חולה, בשאלות סופניות של משמעות, מוות ואלוהות, ואילו גוב כפי שעולה בסרט מוכיחה לנו בדיוק ההפך. תודעת המוות שכנה בה ועיצבה את חייה עוד הרבה זמן טרום מחלתה, וההבנה הלקוחה מעולמות המזרח שהחיים תלויים על בלימה - עיצבה אותה והפכה אותה לכמעט גורו של התפיסה המערבית דווקא, של איך למות נכון. היא אינה מייחלת לגלגול נשמות וגם לא מאמינה בחיים שלאחר המוות. היא בעיקר לא מפחדת להודות שדברים סופם להיגמר. כך או אחרת. כל הדחקה היא ילדותית בעיניה ובעיקר חוטאת למסע עצמו.
כשגידי גוב הבין שלא יזדקן עם אשתו
ליבו של הסרט הוא שיחה המצולמת בסלון ביתו של קנלר, בינו לבין גוב, לאחר שזו ביקשה מסוכן האמנים להיות המייצג של עזבונה לאחר מותה, והוא בחושיו החדים הבין שניתנה לו ההזדמנות לתעד את עזבונה החשוב ביותר. שיחה אחת, המצולמת לאורך מפגש אחד, הופכת כעת להיות אולי המורשת החשובה ביותר של היוצרת שיכול מאוד להיות שהדור הנוכחי כלל אינו מכיר את פועלה בתיאטרון. גוב המחזאית משתחררת בסרט מכבלי הטייטלים והמלייה האומנותי המצומצם אליו השתייכה והופכת לצד אישים כמו מירית הררי ורוני פינקוביץ למובילת הקליקה האמיצה שמנסחת בעברית פשוטה את הפחד מהמוות ושלוקחת אחריות על גורלה בחיים וגם במוות. כי גוב בעצם אינה עסוקה באיך למות נכון, אלה באיך לחיות נכון. כל זה כשהמסך מלא בעיניה הכחולות והבטוחות עפופות עשן סיגריות שניצתות זו אחר זו בשרשרת.
בין קטעי המונולוג של גוב שהם המהפנטים והחשובים ביותר, ניסו היוצרים לשרטט את עזבונה כפי שנצטוו - ועל כן הסרט רווי קטעי ארכיון ביוגרפיים לצד הצגותיה וראיונות עם הקרובים לה, במיוחד גידי גוב בעלה והבמאית עדנא מזי"א חברתה הקרובה ביותר. נוגע ללב במיוחד הוא הרגע שגוב הבעל מספר על הרגע בו הפנים שמשאלתו הגדולה להזדקן עם אשתו "ולהיות יחד שני בני שמונים כאלה", לא תתגשם. אולם אין ספק שחלקים אלה של הסרט הופכים להיות שחקני החיזוק של הגיבור הראשי והוא המונולוג של גוב עצמה.
טבול בהרבה רגעי צחוק ממשי והומור עצמי והומור שחור, ובפיכחות שמגיעה רק מהמקומות הכנים ביותר של הנפש, מונה גוב את המרכיבים של חוסר הפחד למות. כמי ששכלה את שני הוריה בגיל צעיר, בדיוק מסוג הסרטן ממנו מתה, היא מודה שתמיד חייתה לצד ההבנה שהמוות הוא הדבר הוודאי ביותר בחיים וזו הבנה שעיצבה אותה, ובעיקר את ההומור שלה וגישתה החדה והמקבלת את החיים כדבר שאינו מובן מאליו. היא אף מודה על העובדה שזו היא שנבחרה למות מבני משפחתה על מנת להקל על סובביה. יש בהבנה הזו צניעות אין קץ וגם ביטחון עצמי גדול. ראוי לזכור שאם בשנים האחרונות הדיבור על המוות הפך מקובל יותר, ופרידות ביתיות למשל הפכו נפוצות יותר, גוב של לפני עשור התמודדה עם תרבות מוגבלת בהרבה בתפיסתה את המוות, ומשנתה לא הייתה כלל מקובלת אז כהיום ועל כך היא מצטיירת כדוברת פורצת דרך בתפיסתה הפילוסופית את החיים כדבר שיש לו ערך רק אם מתקיימים בהם הערכים הראויים לחיות עבורם - אהבה, שמחה, צניעות, הומור והגשמה.
לא סתם חיכה הסרט הזה עד עתה לאקרנים. בראיונות שנתנו היוצרים עם צאתו סיפרו מדוע התעכב הטיפול בחומרים (שצולמו לפני 12 שנה) בהתחלה בשל הקושי שלהם לפרק את הישירות הגובית המאפיינת את החומרים, וגם בשל אירועים אישיים מאז'וריים אחרים, למשל הטרגדיה הקשה הנוספת שאחזה במשפחת גוב עם מותה בטרם עת של נכדתם בת השמונה. בכל פעם שמתוארת התרחקות היוצרים מהחומרים והם שבים וחוזרים על הביטוי "לקח לנו עוד שנה לחזור אליהם" ניתן לדמיין את גוב מציתה עוד סיגריה ומחכה בסבלנות עד שיהיה ליוצרי הסרט ודרכם לצופיו את האומץ לשוב ולהקשיב לה. ודבריה אכן עולים על איכות הסרט והופכים אותו למגש ראוי למשנה סדורה לסוף טוב.
אם למשנתה של גוב הספוילר של החיים הוא המוות, הרי שזה גם הספוילר של הסרט, משום שגיבורתו אמיצת הלב ויפת המראה, כבר מתה תשע שנים. אולם עובדה זו הופכת את משמעותו של הסרט גדולה וחשובה הרבה. אם המניע לעשייתו היה רצון הגיבורה שסוכן האמנים ידאג לעזבונה בדמות המחזות והטקסטים שכתבה, נראה כי מעשה עשייתו של הסרט הרחיב ודאג לעזבונה החשוב יותר והוא תפיסת עולמה.
היו צנועים, היו חברים, אל תתעסקו בעצמכם ברצינות מדי, אלא רק באיך להפוך את הסובבים למאושרים. השקיעו במשפחה ובחברים, אל תפחדו למות משום שאתם לא איזו מתנת אל גדולה, אתם רק אנשים, הם באים והולכים. הותירו חותם בלבבות האנשים הקרובים לכם אבל אל תתפתו לחשוב שלא תישכחו. החיים הם הכוח המניע החזק מהכל משום שבתוכו שזור המוות. את זה חשוב לזכור.