בשנות ה-90, טוד פילד היה לשחקן די מוכר עם תפקידים בשלל סרטים, בין השאר ב"עיניים עצומות לרווחה" של סטנלי קובריק. בשנת 2001 הוא עבר לצד היוצר וביים את הסרט הראשון (והמצוין) שלו, "בחדר המיטות". חמש שנים לאחר מכן ביים את סרטו השני, "ילדים קטנים" – ומאז נעלם. שמו של פילד היה מקושר לאורך השנים למספר פרויקטים, אבל שום דבר לא יצא ממש לפועל. "בחרתי בדרך מאוד מסוימת ובחומרים שקשה מאוד לייצר", הסביר פילד בשנה שעברה לניו יורק טיימס, בריאיון ראשון אחרי 16 שנה.
הבצורת הקולנועית של פילד נגמרה עם "טאר המנצחת", שעולה בסוף השבוע לאקרנים בישראל. העלילה עוקבת אחרי לידיה טאר, מלחינה ומנצחת שמוגדרת ככוכבת בתחום – ואף זכתה ב-EGOT: ארבעת הפרסים המרכזיים של עולם התרבות (אמי, גראמי, אוסקר וטוני). טאר חיה עם בתה שרון ובת זוגה שהיא גם הכנרית הראשית שלה, אבל לאט לאט אנחנו מגלים שמתחת לתדמית הזוהרת, מסתתרת אישה בעייתית.
בסדנה שהיא מעבירה כמרצה אורחת, תלמיד אפרו אמריקאי, ביסקסואל ופאנג'נדר אומר לה שהוא לא רוצה לנגן יצירה של באך כי הא אינו מתעניין ביצירות של גבר סטרייט לבד עם עשרות ילדים - והשיחה הופכת מהר מאוד לדיון על אם צריך להפריד את האומנות מהאדם, בסצנה נהדרת שלא רק חושפת לנו את אופייה הקר של טאר, שמתגלה כאן כביצ'ית לא קטנה שרומסת תלמיד שלה, אלא גם לגבי השאלה שעומדת במרכז הסרט: האם אפשר באמת להפריד אדם ביצירה? ואם כן, האם יש שלב שבו כבר אי אפשר לעשות את ההפרדה הזו?
"טאר המנצחת" נשען כולו על הכתפיים של קייט בלאנשט, והיא עומדת באתגר ללא בעיה. קשה להפריז במחמאות לשחקנית, שגורמת לנו להתאהב בדמות של טאר בקלות בזכות הכישרון שלה, ובאותה נשימה לסלוד ממנה ומהאופי הקר שלה. זו לא רק תצוגת משחק שחייבת להיגמר באוסקר (וסליחה מישל יאו), אלא גם אחת מההופעות הטובות ביותר בקריירה המפוארת של בלאנשט.
לפילד מגיעה מילה טובה גם על הבחירה להתמקד דווקא בעולם של מוזיקה קלאסית. על הנייר, הבחירה הזו עלולה להרחיק לא מעט צופים, אבל הבמאי המוכשר עושה כאן עבודה נהדרת והופך אותו לנגיש ומעניין יותר גם לאנשים שלא ממש מכירים את התחום (כמוני). הפסקול, שגם הוא מורכב ממוזיקה קלאסית, מתאים לסרט כמו כפפה ליד. לא רק בגלל העולם שבו הוא מתקיים – אלא גם בגלל הרגשות שהוא מעלה.
עם זאת, הסרט לא חף מבעיות, כשהמרכזית בהן היא רעה חולה של הרבה יותר מדי סרטים – הוא ארוך ללא כל הצדקה. ב"טאר" זה מתבטא בסצנות יותר מדי ארוכות ולעיתים מתישות, שיחד עם האווירה הקרה, אפילו קרה מדי של הסרט, גרמו לי לאבד עניין בלא מעט רגעים.
בכל מה שקשור לבימוי, פילד בחר לביים את "טאר המנצחת" בצורה שלא מאכילה את הצופה במידע וגורמת לו לחשוב – כשהוא לא מספק יותר מדי תשובות לשאלות שהוא מעלה. זו בחירה מודעת של פילד, אבל כשהיא מתחברת עם האורך ועם חלק מהשאלות המורכבות שהוא מעלה, המוח של הצופה עוסק לא מעט בפרשנות ולאו דווקא בסרט. הכיוונים שהסרט הולך אליהם במערכה האחרונה מעט צפויים, אבל מבוצעים בצורה מאוד מעניינת ותורמים לתוצאה הסופית, למרות הדקות האחרונות שלי הרגישו מאולצות.
בשורה התחתונה, "טאר המנצחת" רחוק מלהיות סרט מושלם, אבל הוא לגמרי שווה צפייה. גם כי הוא מציע חווייה שונה שונה ומאתגרת, אבל בעיקר כי זו הזדמנות נהדרת להתפעל שוב מקייט בלאנשט, שמוכיחה כאן למי שעדיין לא השתכנע – מדובר באחת השחקניות הגדולות אי פעם.