כש"הדייט שתקע אותי" שוחרר לבתי הקולנוע לפני כתריסר שנים, הייתה תחושה של מהפכה קטנה בעולם הקומדיות הרומנטיות. הסרט בכיכובו של סת' רוגן היה רום-קום מזן חדש, ציני יותר, מפוכח יותר ואמיתי יותר. כמיטב מסורת הז'אנר, הגיבורים החליפו שנינויות ועקיצות למכביר, אבל העלילה הרומנטית היתה מקרטעת ומבולבלת בצורה שהפכה אותה לאמיתית יותר. רוגן גילם לוזר צעיר ושמנמן שמכניס בטעות להריון אשת קריירה מצליחה ויפהפייה. המהפך שנכפה על שניהם גרם להם להתרחק ולהתקרב בהיסוס, עד שבסוף הם מוצאים מידה של השלמה זה בזרועותיה של זו. לא היו ניצוצות ופנטזיות קסומות, אלא ניסיון ליצור קומדיה רומנטית שתזכיר במעט את החוויה שאנחנו מכירים מהחיים.
רוגן חזר לככב בקומדיה חדשה, "מה הסיכוי?", בה הוא שוב מגלם לוזר שמנמן שכובש את ליבה של מישהי שנמצאת כמה רמות מעליו - שרליז ת'רון, שמגלמת את שרלוט פילד, מזכירת המדינה האמריקאית. אבל בניגוד לסרט שהעלה את רוגן לגדולה, הפעם מערכת היחסים הלא מאוזנת לא מתועלת ליצירת תחושה מציאותית, אלא לחיזוק הפנטזיה הקדומה על כיבוש ליבה של מלכת הכיתה. רוגן מגלם את פרד, עיתונאי אידיאליסט ומובטל טרי שהיה מאוהב בילדות בבייביסיטרית שלו, שהפכה בבגרותה לכוכבת עולה בשמֵי הפוליטיקה האמריקאית. בצירוף מקרים ומעט הכוונה שמימית הוא מקבל את תפקיד כותב הנאומים שלה, הם מתאהבים תוך זמן קצר ונאלצים להתמודד עם ההשלכות הבעייתיות של הזוגיות המוזרה על הקריירה הפוליטית שלה. בקיצור, המהלך הקלאסי של קומדיה רומנטית: פלרטוט, התאהבות, משברים בהתנגשות עם המציאות ולבסוף השלמה.
זה סרט קלאסי בכל רמ"ח אבריו. ציר העלילה הרומנטי תופס את מרכז הבמה, כשסביבו יש קצת סאטירה פוליטית רכה, הומור סלפסטיק, שנינויות, מודעות עצמית ורפרנסים מתרבות הפופ. מי שאוהב את ההומור הגמלוני והמתוק של רוגן יצחק לא מעט במהלך הצפייה, אבל גם למי שפחות מתחבר יש מספיק שטויות מסביב להנעים את הדרך, כמו דמותו של הנשיא בגילומו של בוב אודנקירק ("סמוך על סול") - שחקן לשעבר שנבחר לנשיאות על סמך דמות של נשיא שגילם בטלוויזיה, וכעת רוצה לפרוש מתפקידו כדי לכבוש פסגה גבוהה אף יותר ולהפוך לכוכב קולנוע. הסרט לא קצר - מעט יותר משעתיים - לא ממש קורע מצחוק, אבל עובר מהר יחסית, וכן מצליח להעלות לא מעט חיוכים על הדרך.
הסיפור הדרמטי, אם אפשר לקרוא לו כזה, מתמקד ביוזמה סביבתית עולמית ששרלוט מנסה לקדם כמהלך אחרון לפני שתכריז על ריצה לנשיאות. היא נתקלת בכוחות הפוליטיים שלרוב מצליחים לרוקן ממשמעות יוזמות סביבתיות שכאלה ונאלצת להתפשר לעיתים, מה שיוצר משברים עם כותב הנאומים החדש שלה. לכך אפשר להוסיף פלרטוט מתוקשר שלה עם ראש ממשלת קנדה החתיך, ויחסים עכורים עם איל תקשורת בסגנון רופרט מרדוק (הבעלים של פוקס ניוז). הפוליטיקה מתבלת את הסיפור ומניעה אותו קדימה, אבל גם משאירה אותו עמוק בעולם הפנטזיות. הסאטירה הפוליטית לא נושכת ואפקטיבית, והייצוגים האינפנטיליים של הפוליטיקאים רק מחזקים את התחושה הילדותית של כל היצירה. זה חמוד ומשעשע, אבל הכי רחוק שיש מהחיים האמיתיים.
אם נישאר בשאלת האמינות, בהתחלה באמת מוזר לראות את רוגן הדוב המזוקן מתנשק ושוכב עם ת'רון הענוגה והמהממת. אבל כמו ב"הדייט שתקע אותי", דווקא הזוגיות הלא הגיונית הזאת הופכת לדבר הכי אמין בסרט. לרוגן יש קסם האישי המיוחד רק לו, ובסרט הוא בא לידי ביטוי בשלל גווניו. הוא חמוד, מצחיק ומקרין טוב לב נאיבי וכובש. בהתחלה לא הכי ברור למה ת'רון עושה לו עיניים בכזאת אינטנסיביות, במה שמרגיש פחות אורגני ויותר כמו החלטה תסריטאית, אך בהמשך, כשהם הולכים ומתקרבים, אנחנו מבינים בדיוק מה היא מוצאת בו. ואיכשהו, דווקא זה מדגיש את המלאכותיות של אותו פלרטוט ראשוני. אם נחזור שוב ל"דייט שתקע אותי", שם בהתחלה קתרין הייגל כמעט נגעלת מרוגן, נראה שההיגעלות הזו דווקא הופכת את תהליך ההתקרבות לאמין יותר בסופו של דבר.
אין מקום ליותר מדי מורכבויות ותהליכים ב"מה הסיכוי?". המטרה היא להביא לנו קומדיה רומנטית כיפית, וכל מה שעלול לעמוד בדרכה - מוסט הצידה. אז ת'רון קצת נמשכת לרוגן מהרגע הראשון, ואנחנו צריכים לקבל את זה כעובדת טבע, סבבה. המשברים שהם עוברים אינם מציאותיים אלא פנטסטיים, וכך סיפור האהבה לא צריך להתלכלך במציאות המורכבת. זה לא כישלון יצירתי, אלא החלטה מודעת להגיש לנו ממתק פשוט וקל לעיכול. מה שמקבלים בסוף הוא בדיוק מה שהובטח - לא מהפכה בתחום הקומדיה הרומנטית, אפילו לא צעד קטן קדימה (וכמה צעדים אחורה ביחס לחלק מההתפתחויות בז'אנר), אלא פשוט קומדיה רומנטית מתוקה, כיפית והגונה.