בתחילת מאי עלתה לאמזון פריים הקומדיה הרומנטית "הרעיון שהוא אתה", שסיפרה את סיפור האהבה הלא צפוי של גרושה בת 40 (אן האת'וויי) וכוכב פופ בן 24 (ניקולס גליצין). עכשיו, פחות מחודשיים לאחר מכן, נטפליקס משיבה אש עם הסרט "פרשה משפחתית" (A Family Affair), שעלה בשירות הסטרימינג בסוף השובע. מדובר ברום-קום טיפוסי, בכיכובם של שני שמות גדולים, שמתרחש בתוך תעשיית הבידור ועוקב אחר ההתאהבות של גבר מפורסם עם אישה מבוגרת ממנו. הפעם, מדובר באלמנה בת 50 (ניקול קידמן) וכוכב קולנוע בן 34 (זאק אפרון).
החוקים הלא כתובים אומרים שצריך לספור שלושה מופעים של אירוע תרבותי מסוים על מנת להכריז שמדובר בתופעה, אבל במקרה הזה, למרות שספרנו רק שניים, הדמיון בולט מספיק בשביל להיות ראוי לציון - גם אם מדובר בסך הכל בצירוף מקרים משעשע. כך או כך, יש מכנה משותף נוסף לשני הסרטים: כמו "הרעיון שהוא אתה", גם "פרשה משפחתית" נשמע ממש טוב על הנייר, אבל די מפספס במבחן התוצאה.
את "פרשה משפחתית" כתבה קארי סולומון וביים ריצ'רד לה-גראוונס. הסרט נפתח עם הצגת דמותה של זארה (ג'ואי קינג, "דוכן הנשיקות"), צעירה מוזרה וקצת אבודה שעובדת בתור העוזרת האישית של כריס קול (אפרון) - כוכב קולנוע שמתנהג, כיאה למעמדו, כמו דיווה מהגיהינום. זארה המתוסכלת נענית בלית ברירה לכל הדרישות שלו, שהן גם מאוד משונות וגם מגיעות בשעות לא שעות, והוא מצידו מראה לה אפס הערכה וגם מאיים עליה באופן קבוע בפיטורים. זארה מרגישה שהיא מתבזבזת בעבודה הזו, שהחיים שלה לא הולכים לשום מקום, והתחושות האלה רק מועצמות כשהיא משווה את עצמה לאמא שלה - ברוק (קידמן), סופרת מוערכת ואישה מרשימה באופן כללי. אבל ברוק עצמה לא מרגישה כל כך שווה. היא נמצאת בסוג של מחסום כתיבה, ואפשר לומר שהיא די משועממת מהשגרה שלה, הנוחה אך נטולת האהבה והריגוש, מאז מותו של בעלה לפני 11 שנים.
כשהמתיחות בין זארה וכריס מגיעה לנקודת שיא, הראשונה מחליטה להתפטר - ורק אז השני מבין שהוא בעצם לא יכול בלעדיה, במיוחד כי הוא עומד בפני צילומי סרט חדש שנשמע, עוד משלבי התסריט, כמו כישלון בטוח. המצוקה של כריס מביאה אותו לפתח ביתה של זארה, כדי להתחנן בפניה שתיקח בחזרה את המשרה, אבל זארה לא בבית. מי כן בבית? ברוק, כמובן. האינטראקציה הראשונית המביכה שלהם הופכת במהרה, ובעזרת שוטים של טקילה באמצע היום, לשיחת נפש מרגשת - מלווה במתח מיני מחרפן, מן הסתם. ואז הם שוכבים, וזארה תופסת אותם בעת מעשה. מיותר לציין שהיא מזועזעת.
הרעיון של "פרשה משפחתית" לא רע בכלל. האישיו הוא הביצוע: כל מה שתואר כאן, כלומר שתי נקודות השיא של הסרט, קורות בשליש הראשון שלו: המימוש של התשוקה והגילוי של זארה על קיומה של מערכת היחסים, שהספיקה להיות סודית במשך משהו כמו שעה בעולם של הדמויות. בזמן שנשאר לו, וזה לא מעט זמן, "פרשה משפחתית" פשוט מנסה ללא הצלחה להתעלות על אותם הרגעים. זה לא אפשרי, כי, ובכן, מדובר בנקודות שיא. כשמחכים למשהו, הוא מהמם ומסעיר יותר כשהוא מגיע; מהסיבה הזו, הסרט היה מוצלח הרבה יותר אם הוא היה נותן לצופים להתענג-להתייסר עוד ועוד עד לנשיקה של הגיבורים, וכן אם הוא היה מעמיד את זארה במגוון סיטואציות של כמעט-גילוי עד לרגע הגילוי עצמו.
זה לא האישיו היחיד של הסרט, שנראה שיש לו נטייה כללית למהר: כמו שהוא מזרז את נקודות המפנה שלו, הוא מזרז גם את פתרון הבעיות שהוא מציב. כריס, שמתנהל בחוסר כבוד ובזלזול כלפי זארה, ובאופן כללי נראה כמו טיפוס די שטחי ומגוחך, הופך מהר מדי לטיפוס אמפתי, סימפתי ובעל עומק כשהוא מול ברוק - הפער בין שתי ה"גרסאות" שלו גדול מדי, והגישור עליו נמהר במיוחד, מה שגורם לכל העסק להיראות די מלאכותי. קו עלילה אחר של הסרט, שסובל מבעיה דומה, עוסק בחברות החד-צדדית של זארה עם ג'יני: זארה לא מפסיקה להתלונן על הדרמה שמתחוללת בחייה, ובכלל לא מבחינה בכך שחברתה הטובה עוברת פרידה מבן הזוג. ג'יני האומללה החליטה שהיא מיצתה את העניין, ובצדק, אבל בסצנה הבאה הן כבר משלימות, בלי שזארה עברה צמיחה אישית ובלי שג'יני קיבלה את התמיכה האמיתית שמגיעה לה.
למרות הכל, יש גם נקודות חיוביות. זאק אפרון משעשע במיוחד בתור כריס קול, וג'ואי קינג היא הליהוק המושלם לתפקיד זארה, גם אם היא מצחיקה קצת יותר מדי ברגעים הדרמטיים של הסרט (ואולי דווקא בגלל זה). ניקול קידמן בתור ברוק היא הדמות השפויה ביותר והקריקטורית פחות מתוך השלוש, והיא מביאה ל"פרשה משפחתית" את המימד האנושי והנוגע. וישנה גם קתי בייטס המעולה בתפקיד הסבתא. אבל אם לחזור רגע לג'ואי קינג, "פרשה משפחתית" עושה בהקשר שלה בחירה מקורית ומעניינת: בשונה מקומדיות רומנטיות סטנדרטיות, בהן יש שני גיבורים מובהקים (הנאהבים, מן הסתם), בסרט הזה יש שלוש דמויות שממוקמות כדמויות מרכזיות - וזה אכן פורמט קצת מוזר, אבל מרענן בהחלט.
אבל זה לא מספיק. בסופו של דבר, הפגמים של "פרשה משפחתית" משמעותיים מדי בשביל שאפשר יהיה להתעלם מהם. זו קומדיה רומנטית חביבה וגם מרגשת לעיתים, אבל לא כזו שמתאבססים עליה, ולא כזו שחוזרים אליה לצפייה חוזרת מדי שנה.