אחת המסורות היפות ביותר של אולפני פיקסאר, שבבעלות חברת דיסני, היא הסרטים הקצרים בהפקתה שפעמים רבות מוקרנים לפני הסרטים הארוכים. אותם סרטים קצרים, באורך של כחמש עד עשר דקות, נעשים מסורתית על ידי במאים צעירים בתחילת דרכם וזוהי ההזדמנות הגדולה שלהם לפרוץ, מתוך כוונה מודעת של החברה לנסות ולטפח את הדור הבא של יוצרי האנימציה. בשנים האחרונות האולפנים ויתרו על המסורת הזאת, כנראה בגלל הקורונה - ומאז 2018 לא זכינו לסרטים קצרים שמוקרנים לפני הסרט הארוך. אגב, פיקסאר עדיין מייצרים סרטים קצרים, אך לא מדביקים אותם להקרנות המסחריות. בפעם האחרונה שזה קרה – אי אז לפני ארבע שנים – מי שכיתתו רגליהם לאולם הקולנוע כדי לצפות ב"משפחת סופר-על 2", זכו לצפות בפלא המקסים והנוגע ללב "באו".
"באו", סרטה הקצר של דומי שִי, הוא גם הסרט הקצר הראשון של החברה שבוים על ידי אישה - ואחד מבין חמישה סרטים קצרים של פיקסאר שזכו בפרס אוסקר לסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר. בלי מילים כלל, הוא מספר על אישה אסייתית שמכינה כיסונים, וכשאחד הכיסונים קם לתחייה היא מחליטה לאמץ אותו בתור בנה. הסיפור פורט בפשטות אך בחוכמה על מערכת היחסים המורכבת של אם מגוננת ובנה המתבגר מתוך נקודת המבט של האם, אך עם המון חמלה לכל הצדדים. שי, שהפכה בעקבות הסרט להבטחה גדולה, נבחרה להוביל את "אדומה אש" שיצא היום לאקרנים בישראל ובעולם. היום אותה הבטחה התממשה, ובגדול.
"אדומה אש", תרגום מתוק לשם העוד יותר מתוק "Turning Red" שהוא גם משחק מילים מחוכם, מספר את סיפורה של מיי-מיי: נערה אסייתית-קנדית בתחילת שנות האלפיים שמעריצה את להקת הבנים האגדית 4-טאון. היא תלמידה מצטיינת, חנונית לתפארת, עם אופי הישגי מדי ונטייה לריצוי, במיוחד מול אימה שכמיטב הסטיגמה של ה-Tiger Mom מחנכת אותה ביד קשוחה ואוהבת.
סיפורנו מתחיל אחרי שהאמא, בדיבובה של סנדרה או הנהדרת, מגלה ציורים מיניים ומפלילים של מיי כשהיא מפנטזת על חברי להקת 4-טאון. אחרי סצנה מביכה למדי שהאם מעבירה את מיי, רגשותיה של הבת גוברים עליה – והיא נחרדת לגלות כי במהלך הלילה הפכה לפנדה אדומה ענקית. המצב אף חמור מכך; מיי מגלה כי היא אמנם יכולה לחזור לגופה המקורי, אך תשוב להיות פנדה אדומה בכל פעם שרגשותיה יתעצמו, בין אם מדובר בכעס, מבוכה או התרגשות. או בפשטות, כפי שניסח המנהל האומנותי הראשי של פיקסאר: "ההאלק, אבל חמוד יותר".
למעשה, שי עושה מהלך דומה מאוד לזה שבנתה ב"באו", רק הפעם מתמקדת בחווייתה של הבת, ולא של האם. גם כאן ניכרת אהבה גדולה והבנה של שני הצדדים, שנמצאים בניגוד אינטרסים מתמיד; האחת היא אמא-הליקופטר שרוצה בת מסורה, צייתנית ומצטיינת, בעוד שהשנייה רוצה פשוט לחיות את חייה בסבבה וללכת להופעה של להקת הבנים האהובה עליה, עם מינימום ניג'וסים מאמא אבל שתהיה גאה בה. יש שיגידו שזה סיפור קטן; יש שיכתבו בביקורת שסרט על אסייתית-קנדית בת 13 הוא סרט ספציפי מדי, שקשה להזדהות איתו, יחטפו תגובות זועמות וביקורתם תימחק עם התנצלות. אבל האמת היא שזה לא רק אחד מהסרטים היפים ביותר של פיקסאר, מהשנים האחרונות וגם בכלל; מדובר באחד מהסרטים של האולפנים שהכי קל להזדהות איתם, לפחות לצופות מסוג בת (אך כזה שיתאים מאוד גם לגברים, לכל מי שחשש).
וזה לא רק בגלל שמדובר בגיבורות נשים, נושא נדיר למדי בסרטים של פיקסאר. וזה לא רק בגלל שאלו יוצרות נשים, שמביאות משהו אחר לשולחן שאי אפשר להתעלם ממנו. הסאבטקסט של הסיפור הופך בשלב מסוים לטקסט פשוט: מיי-מיי בת ה-13 חווה לראשונה אירוע מכונן, בלתי מתוכנן, מסריח, מלוכלך ואדום; לעזאזל, היא קוראת לעצמה "מפלצת אדומה ודוחה" ואמא שלה ממהרת להביא לה פד מקסי. אנחנו אמנם לא רואים דם ניגר על ירכיה של המתבגרת, אבל האנלוגיה לקבלת מחזור ברורה למדי. למרות שהטלוויזיה גילתה את המחזור בשנים האחרונות, סרטי ילדים נמנעים מהנושא באופן שיטתי. עד היום.
האנלוגיה עוד מתפתחת בהמשך, אך מעתה יופיעו ספוילרים להמשך הסרט, אז קראו בזהירות. מיי-מיי מגלה, למרבה הפתעתה, כי ההפיכה לפנדה אדומה היא קללה/ברכה צבועה אדום שעוברת אצל נשות המשפחה שלה מדור לדור. האֵם, אחיותיה וסבתה הפכו גם הן לפנדה אדומה וחייתית בכל פעם שהן הרגישו רגשות עזים. מצלצל מוכר?
ועכשיו אתם בטח שואלים, בסדר, אוקיי. אז מה אם זו הפעם הראשונה שזה מדובר בסרט ילדים? מבקרי קולנוע בהחלט אוהבים להתעלף על "פעמים ראשונות", והעובדה שמדובר באקט חלוצי לא הופך את הסרט לטוב. אז תרשו לי להרגיע אתכם; מדובר בסרט מצוין.
הוא מצוין לא בגלל שהוא חלוצי. הוא מצוין כי הוא יודע לספר סיפור מעניין, מסקרן ומרגש, עם מוזיקה מטריפה (שכתבו בילי אייליש ואחיה פיניאס) וניחוח נוסטלגי של שנות האלפיים, עד הטמגוצ'י האחרון. הוא מצוין כי חבורת חברותיה של מיי הן אחד מהייצוגים הכי הולסומיים ומשמחים שראינו לאחרונה. הוא מצוין כי הוא מצליח לגעת בול בחוויות שעוברות בנות 13 בכל רחבי העולם. כי אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. כי הוא מצחיק ומרגש וכואב ואמיתי בעת ובעונה אחת. הוא מצוין כי חיפשנו אסקפיזם, ומצאנו את עצמנו.