הסיפור המופלא של נטפליקס, ווס אנדרסון ורואלד דאל

מה הדבר היחיד שבא יותר טוב מסרט? סרט קצר. ואם כבר סרט קצר, אז כזה שביים ווס אנדרסון. ומכאן זה רק משתפר: זה בנטפליקס, מי שעדיין מחזיק ככל הנראה בתואר שירות הסטרימינג הנפוץ ביותר בישראל; אין רק סרט קצר אחד, יש ארבעה; הסרטים הקצרים מבוססים על סיפורים מאת רואלד דאל, אחד ממספרי הסיפורים הטובים ביותר אי פעם; ובסרטים הללו מככבים בנדיקט קמברבאץ' ("דוקטור סטריינג'"), רייף פיינס (וולדמורט בכבודו ובעצמו), דב פאטל ("נער החידות ממומביי") ובן קינגסלי.

חודשים ספורים אחרי ש"אסטרואיד סיטי" הגיע לאולמות הקולנוע - ו-24 שנה מאז שהוציא את "מר שועל המהולל", סרט האנימציה האהוב שמבוסס על ספרו של דאל - אנדרסון מגיע לנטפליקס עם סדרת סרטים קצרים, גם הם מבוססים על יצירותיו של דאל, והפעם מתמקדים דווקא בסיפורים מוכרים פחות. הסרטים עלו לשירות הסטרימינג בזה אחר זה: הראשון, שאורכו 39 דקות, נקרא "הסיפור המופלא של הנרי שוגר" (The Wonderful Story of Henry Sugar), ובימים העוקבים עלו שלושה סרטים קצרים יותר, בני 17 דקות כל אחד - "הברבור" ("The Swan"), "לוכד העכברושים" ("The Rat Catcher") ו"רעל" ("Poison").

הפרויקט של ווס אנדרסון הוא חלק ממיזם גדול יותר של נטפליקס, אשר רכשה לפני כשנתיים את זכויות היוצרים על יצירותיו של דאל ופתחה במעין פרויקט הנצחה ליצירתו. לפני כמה חודשים עלה לשירות הסטרימינג "מטילדה - המחזמר", ובהמשך עתידה לצאת בנטפליקס סדרה שמבוססת על העולם של "צ'ארלי בממלכת השוקולד" בניצוחו של טאיקה וואיטיטי. אל תוך המסגרת הזו השתלב בנינוחות פרויקט הסרטים הקצרים שעלה השבוע.

השורה התחתונה היא כן, ברור שכן. אם אתם חובבי ווס אנדרסון או חובבי דאל, אין ספק ששווה להקדיש את הזמן לצפות בסרטים הקצרים הללו. לא מפני שהן יצירות בלתי נשכחות, משהו חדש ויוצא דופן שעדיין לא ראינו מווס אנדרסון. להפך. הן כל מה שהיינו מצפים לראות מאנדרסון, שלא חורג כאן אפילו לא טיפה מהסגנון הכה מזוהה איתו: הסימטריה מושלמת, הצבעים פסטליים, חמים ודהויים, הסיפורים פשוטים עלילתית אך עמוסים טקסטואלית. וכמובן, כרגיל, לאנדרסון יש יכולת בלתי רגילה לגרום לכל הכוכבים הכי גדולים בהוליווד לזנוח מיידית את כל מה שהם עושים ולהגיע לסט. כך, אפילו לסרטים קצרצרים הוא מצליח לשדל כמה מהכוכבים הגדולים ביותר בעולם.

החוליה החלשה היא "הברבור", שהיא היצירה הכי פחות סוחפת מבין ארבעתן. "לוכד העכברושים" משתפר קצת, בעיקר בזכות משחק נפלא של פיינס, שמוכיח שוב כמה ורסטילי ומשכנע הוא יכול להיות. אך שני הסרטים הטובים ביותר - ובמקרה או שלא במקרה, הם גם השניים בהם מככב בנדיקט קמברבאץ' - הם "רעל" ו"הסיפור המופלא של הנרי שוגר". השילוב בין מילותיו של דאל, שנשמרו כלשונן, לבין האסתטיקה המשגעת של אנדרסון, ברא שתי יצירות מהממות שהן בדיוק כל מה שציפינו אליו מאנדרסון, וזה דווקא לא נאמר לרעתו. הוא עומד בציפיות, וזו הייתה חתיכת ערימה רצינית של ציפיות. 

ואיכשהו, למרות שזה שילוב בין קולנוע לבין ספרות, היצירות של אנדרסון מזכירות הרבה יותר דווקא תחום אומנותי אחר. המֵשך הקצר והעובדה שהם עלו לנטפליקס מזכירים אולי טלוויזיה, אבל התוכן מרגיש לגמרי, אבל לגמרי תיאטרון. זה קשור לעובדה שאנדרסון מרבה להשתמש בתפאורות מתחלפות שחושפות את המנגנון, וזה גם קשור לצילום הפרונטלי המתמיד ולעובדה שהשחקנים לא מפחדים להסתכל היישר אל המצלמה, לשבור את הקיר הרביעי ולדבר אל הצופים ישירות. העובדה שיש מספר שמקריא את הסיפור תורמת גם היא לתחושה ההצגתית משהו. או, אם תרצו, אפשר לקרוא לז'אנר הזה, לפיוז'ן הזה, מעין אודיובוק ויזואלי; סוג של סיפור לפני השינה למבוגרים, שבו כמה מהשחקנים האהובים עלינו מקריאים לנו סיפור בתיבול של ויזואליה משגעת. זו חווייה אחרת ממה שהתרגלנו אליה, אבל כזו שאם מתמסרים אליה מבינים את סוד קסמה.

העניין האחרון שראוי להתייחס אליו הוא סוגיית דאל עצמו. רואלד דאל היה סופר מחונן, אבל גם אדם שלא חשש להתבטא בצורה אנטישמית. המשפחה שלו כבר שחררה התנצלות רשמית על האמירות, ונטפליקס השקיעה כסף בעמותות נגד אנטישמיות על מנת לרכך את הביקורת נגדה על שרכשה את הזכויות על סיפוריו. השאלה "האם זה מוסרי להינות מיצירותיו" היא סוגיה סבוכה, ואני לא אפתור את בעיית תרבות הביטול או הפוליטיקלי קורקט בפסקה אחת קצרה בסופה של ביקורת קולנוע, וטוב שכך. לדעתי האישית, אין לנו ברירה אלא להפריד את היצירה מהאומן - ועל אחת כמה וכמה, כשהאמן מת מזמן ולא נהנה יותר מתמלוגים. היצירות העל-זמניות ויוצאות הדופן של דאל ממשיכות לחיות אחריו, גם מעל 30 שנה אחרי מותו, והסיבה ברורה: הן פשוט מצוינות. "הסיפור המופלא של הנרי שוגר" מדגים בדיוק עד כמה.

• ווס אנדרסון
• נטפליקס
• רואלד דאל