כשגרתי בסן פרנסיסקו בניינטיז, היה לי חבר יקר שעבד בפיקסאר - שעוד היו בראשית דרכם - והוא הצליח לארגן לי ביקור בקמפוס החדש שהם הקימו באמריוויל, אחרי הצלחת "צעצוע של סיפור" הראשון ו"באג לייף". לכל אורך הביקור הרגשתי שפיקסאר זה ההפך המוחלט ממה שאתה רגיל אליו בארץ. במקום לחפש את הדרך הקצרה, הזולה והמתחמנת, המחויבות של פיקסאר למצוינות ולאיכות לא נחסכה בשום מובן. זה בא לידי ביטוי לא רק בגיוס האנשים הכי טובים בתחום מכל העולם, ובתהליך ארוך של סקיצות ובניית סיפור, אלא גם בבחירת העץ האיטלקי לכיסאות באולם ההקרנה ובתקציב המיוחד שמקבל כל אנימטור ליצירת סביבת עבודה אישית.
פיקסאר היתה מקדש ליצירה איכותית ובלתי מתפשרת, וזה בא לידי ביטוי בסרטים שלהם, שהיו תמיד דרגה אחת מעל כולם גם באנימציה וגם בתחכום ובחוצפה שבעלילה. עם הזמן, המתחרים דרימוורקס ודיסני סגרו את הפער וגם פיקסאר החלה קצת לקרטע עם כל מיני "מכוניות" למיניהם. בסופו של דבר, דיסני קנתה את פיקסאר ונראה שמגרש המשחקים נהיה די שווה. אני מוכרח להודות שחשבתי שהוצאת "צעצוע של סיפור 4" הוא חלק מאותה מגמה של התפשרות מסוימת בערכים של פיקסאר וסתם עוד דרך לעשות כסף ולמכור קצת צעצועים, במיוחד לאור העובדה ש"צעצוע של סיפור" אמור להיות טרילוגיה שהסתיימה ב- 2009.
אבל לא. הסרט החדש ממשיך באופן טבעי את עלילותיהם של הצעצועים בביתם החדש, אחרי שאנדי מסר אותם לילדה חמודה בשם בוני. שוב אנחנו נחשפים לדינמיקה המעניינת שבין הצעצועים לבעליהם, הילדים, אבל חלק גדול מהדמויות המוכרות כמו באז שנות-אור והבוקרת ג'סי מפנות מסך לדמויות חדשות ומגניבות ביותר כמו פורקי, שהוא צעצוע עשוי מזלג שבוני הכינה לבדה בגן, גבי-גבי, בובה ישנה וקריפית בחנות העתיקות, ודיק קאבום, האופנוען הקנדי שמדובב על ידי קיאנו ריבס, יקיר הרשת התורן.
אני לא יודע אם זה בגלל שהסרט הזה הגיע אחרי שורה של סרטי המשך מאכזבים או בגלל שהרבה זמן לא ראיתי סרט אנימציה, אבל הסרט הזה סחף אותי מהרגע הראשון. וודי, שהוא הגיבור של הסרט, שובה לב כמו ואפילו יותר מהמדבב שלו, טום הנקס, וגם ציניקן קר לב כמוני חש לחלוחית בעין ברגעים מסוימים. הבדיחות בסרט המדויקות והאנימציה המושלמת גרמו לי להיות עם חיוך מרוח על הפנים לכל אורך הסרט, ולא אחת גם לצחוק בקול רם יחד עם כל השורה בקולנוע שהייתה מורכבת מצופים בגילי 8, 20, 55 ו-37. כל דקה בסרט היא יצירת מופת של עיצוב דמות, טיימינג קומי ואסתטיקה מושלמת. הסיפור מהודק ומשכנע, שמשתלב היטב בנרטיב המתמשך של "צעצוע של סיפור", ומהווה עוד שלב בהתפתחות של הדמויות המוכרות והאהובות.
ראיתי בעיני רוחי את כל אותם אנימטורים, מעצבי רקעים ותסריטאים שפגשתי אז בפיקסאר יושבים ושוקדים על כל שניה בסרט ולא מוותרים עד שתתקבל התוצאה המושלמת ביותר. האמת, כפי הנראה אף אחד מאלה שפגשתי כבר לא נמצא שם כי פיקסאר נוהגת להחליף כוח אדם באכזריות אמריקאית אופיינית, אבל הסרט הזה הוכיח לי שהערכים שפיקסאר מייצגת עדיין שם, ובטח גם כסאות העץ האיטלקי.
אורי פינק הוא קומקסיאי ועורך עיתון הקומיקס "זבנג!". לקבלת גיליון חינם, לחצו על התמונה
