זואי קרביץ נחשבת לאחד האנשים הקוּלים ביותר בהוליווד (כל כך קולית שהיא בכלל לא מתגוררת בהוליווד, אלא בניו יורק), אבל לא ברור עד כמה היא נלקחת ברצינות בתור שחקנית. גם העובדה שהיא נפו-בייבי, בתם של לני קרביץ וליסה בונה, יכולה להיות בעוכריה - רק שאפילו אם הקישור המשפחתי פתח לה דלתות בהוליווד, היא לא בדיוק אוספת עוד ועוד אוסקרים.
בימים אלה קרביץ פוצחת בשלב חדש בקריירה, והוא לא מאופיין בצ'יל הרגיל שלה, כי נראה שהתפקיד החדש שלה כתסריטאית ובמאית חשוב לה הרבה יותר מהעבודה כשחקנית. את "צאי מזה" ("Blink Twice", שנקרא במקור "Pussy Island") היא החלה לכתוב לפני שבע שנים - ועבדה על התסריט יחד עם אי. טי. פייגנבאום, היוצר של העיבוד הטלוויזיוני משנת 2020 ל"נאמנות גבוהה", שבו כיכבה בעצמה. קרביץ צירפה לסרט של צ'נינג טייטום (שהפך לבן זוגה תוך כדי העבודה) כשחקן ומפיק, ולאחר שסיימה לכתוב את התסריט גם החליטה שהיא מעוניינת לביים אותו בעצמה.
"צאי מזה" הוא מותחן פסיכולוגי שבמרכזו פרידה (נעמי אקי), מלצרית קייטרינג שלא בטוחה מה היא רוצה לעשות עם החיים שלה. היא חולקת דירה ועבודה עם חברתה הטובה ג'ס (אליה שוקט) והשתיים מתרגשות למלצר שוב באירוע השנתי של חברת ההייטק של המיליונר סלייטר קינג (טייטום), שהחמיא לפרידה על הציפורניים שלה בשנה שעברה. הניצוצות בין פרידה לסלייטר עפים גם הפעם, והוא מזמין אותה ואת ג'ס להצטרף אליו ולעוד כמה חברים וחברות לאי הפרטי שלו, שם הם אוכלים אוכל גורמה, עושים סמים, נופשים בבריכה ומאבדים תחושת זמן. כיאה לז'אנר, הדברים הם לא בדיוק מה שהם נראים, וכשג'ס נעלמת - פרידה מתחילה לחשוד ומשם לפענח לאט לאט את היסתורין של האי, מה שמוביל לקרשנדו מבעית ומדמם בשליש האחרון.
לקרביץ יש שתי תכונות חשובות שהופכות אותה לבמאית מוצלחת - היא אובססיבית לקולנוע (ובפרט לסרטי אימה ומותחנים פסיכולוגיים), ולכן המוח שלה עמוס רפרנסים של הבמאים הטובים ביותר בעולם, והיא מלאה בביטחון עצמי. כתוצאה מכך, "צאי מזה" ממש לא מרגיש כמו סרט בכורה מהוסס, וברור שקרביץ ידעה בדיוק מה היא רוצה ואיך לתרגם את הדמיון שלה למסך. היא עושה שימוש מושכל (אם כי מעט צפוי) בצבעים (בעיקר לבן לצד צבעי היסוד אדום, כחול וצהוב), היא מייצרת פריימים מרהיבים ויזואלית ומלאים ברמזים מטרימים שייגרמו לכם לרצות לצפות בסרט מחדש לאחר שתגלו את סופו, והיא משתמשת בסאונד כאמצעי בניית מתח מצוין. גם הפסקול המוזיקלי, כמובן, נפלא.
הסרט מתבסס על נוסחה מוכרת של מותחנים, כך שהוא נבנה לאיטו ולרגעים לא ברור לאן הוא הולך. אבל כמו סרטים אחרים בז'אנר, חלקו האחרון מספק מאוד. הטוויסט ונושא הסרט אומנם לא מפתיעים במיוחד ואפילו מרגישים מעט מיושנים ב-2024, אבל קרביץ מצוינת בבימוי סצנות אימה, ומי שחובב Gore וסרטי נקמה לגמרי יתענג על חלקו האחרון של הסרט. ואם בשעה הראשונה עוד נדמה שקרביץ מסתמכת יותר מדי על מונטאז'ים עצלים, בדיעבד אפשר להבין בדיוק איזו מטרה הם משרתים - ואיך האמצעי הקולנועי של המונטאז' נשזר בתוך החוויה שעוברת הגיבורה הראשית, בעיקר בכל מה שקשור לפער בין המציאות לזיכרונות שלה.
הקשרים הרבים של קרביץ אפשרו לה ללהק לסרט הבכורה שלה רשימה מרשימה של שחקנים, ואפילו ג'ינה דיוויס מופיעה בתפקיד קטן אך משמעותי. השמות הגדולים הנוספים בסרט הם כריסטיאן סלייטר, סיימון רקס, היילי ג'ואל אוסמנט וקייל מקלכלן, אבל מי שגונבת את ההצגה היא דווקא אדריאה ארחונה (שהיא בימים אלה בת הזוג של ג'ייסון מומואה, מי שבזמן צילומי הסרט עוד היה בן זוגה של אמה של קרביץ). היא מגלמת את שרה, כוכבת ריאליטי הישרדות שמקנאה בקשר של פרידה וסלייטר, ובמהלך הסרט התפקיד שלה מתפתח וכך גם ההופעה שלה. למרות שמדובר במותחן, קרביץ תיבלה את התסריט כולו בהומור השנון שלה, וארחונה היא זו שאחראית על הרגעים המצחיקים ביותר בסרט.
חוסר הניסיון של קרביץ מציץ לעיתים. מבחינה תסריטאית, הדמות של פרידה לא מגובשת דיה והמוטיבציה להתנהגות שלה בחלקו הראשון של הסרט לא תמיד ברורה. בנוסף, האמצעי הפיזי שגורם לפרידה לשכוח פרטים מסוימים ולהיזכר בהם מחדש מרגיש כמו פרט עלילתי שלא הושקעה בו יותר מדי מחשבה - למרות החשיבות הגדולה שלו לסיפור. הבימוי של קרביץ כאמור מוצלח מאוד, והוא תוצאה של למידה שקדנית של מסורת קולנועית. יחד עם זאת, למרות שהסרט לא מרגיש כמו חיקוי, הוא גם לא מצליח לבדל את קרביץ כקול ייחודי ומובחן עם שפה קולנועית שמזוהה איתה. אבל גם אם לא מדובר בארי אסטר הבאה, קרביץ היא תוספת נפלאה לז'אנר המותחנים והאימה, ו"צאי מזה" הוא סרט מוצלח ונגיש לקהל הרחב שמאזן באופן מושלם בין קומדיה לאימה - שילוב שקשה מאוד לגרום לו להיראות חסר מאמץ.