כל הסימנים מראים באופן חד משמעי - ניקולס קייג' חזר לעניינים, ובגדול. בשנים האחרונות האחיין של פרנסיס פורד קופולה עושה חיל ומקדיש אקסטרה מחשבה לבחירת תפקידים טובה ומושכלת, שמחזירה אותו למקומו הטבעי: מרכז המסך. בסרטים כמו "פיג", "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" ו"האיש מהחלומות", קייג' הוכיח כמה הוא שחקן ורסטילי ומוכשר, שלא מפחד לטייל במחוזות משחקיים וקולנועיים חדשים עבורו, ולהפיק מעצמו את המיטב. בכל אחד מהתפקידים האחרונים שלו הוא נתן את הנשמה, והתגובות היו בהתאם. זה השתלם לו.
החסד המחודש שקייג' זוכה לו הוביל אותו גם לככב בשני סרטים המוקרנים בזמן כתיבת שורות אלו בבתי הקולנוע בארץ ובעולם: "הם באים בלילה", מותחן אימה מד"בי פוסט-אפוקליפטי בסגנון סרטי "מקום שקט", שזוכה לביקורות מעורבות; ו"לונגלגס" ("LONGLEGS"), מושא הביקורת הנ"ל, מותחן אימה שכבר הוכתר באחת הביקורות כ"'שתיקת הכבשים' המודרני".
עלילת "לונגלגס" ממוקמת בשנות ה-90, ובמרכזה עומדת סוכנת ה-FBI לי הארקר (מאיקה מונרו). הארקר היא סוכנת מזן אחר ומשונה, מופנמת ומוזרה ובעלת אינטואיציה גבוהה מאוד. בזכות הכישורים שלה, הארקר מובילה חקירה מאומצת וקדחתנית ומתחקה אחר מעלליו של רוצח סדרתי בשם לונגלגס (קייג'). במהלך החקירה עולים רמזים עבים מאוד על קשר מסתורי בין הסוכנת השכלתנית לבין הפסיכופת, שרוצח משפחות שלמות באופן מסתורי כבר יותר מ-30 שנה. "לונגלגס" מערבב בתוכו מספר ז'אנרים ותמות עלילתיות מוכרות של מותחני אימה על טבעיים, אבל הבעיה מתחילה כשהוא לא מעז להשתעשע איתם יותר מדי - וזה בולט מאוד בתסריט של אוז פרקינס, שגם ביים את הסרט.
אם יש איפשהו צ'קליסט דמיוני של "אילו דמויות חייבות להיות במותחן אימה", אז "לונגלגס" יכול לסמן וי על כולן בקלות, כשהמצטיינות הן דמותה של לי הארקר כסוכנת שמבודדת את עצמה מבחינה חברתית ומקצועית, והסייקו שעונה על כל תיאור נפשי של כל רוצח קולנועי שהגיע לפניו. אבל עם כל הגנריות, מאיקה מונרו לוקחת את ההזדמנות ומנצלת אותה באופן מיטבי: היא אמינה ואותנטית בכל הרצינות, ומנגד מעלה גיחוך ברגעי הומור מעטים, אך מתוזמנים נכון. קייג' מבליח לדקות מעטות, אבל על הדקות האלו כתוב "ניקולס קייג'" באותיות גרפיטי ענקיות. הטירוף הקבוע של השחקן שם וזה נהדר, וזה קורה מתחת לשכבות עבות של מסכת לטקס מקריפה. לאנתוני הופקינס הספיקו 24 דקות בלבד ב"שתיקת הכבשים" כדי לזכות באוסקר על תפקידו כחניבעל לקטר. קייג' אומנם לא יזכה כאן באוסקר, וזו בוודאי לא ההופעה הכי טובה שלו, אבל כשהוא מופיע על המסך זה מתגמל.
מתחילתו ועד סופו, "לונגלגס" אפוף באווירה מטרידה כל כך, שקשה להרגיש בנוח בכיסא של אולם הקולנוע. יחד עם הפסקול, דימויים קרינג'ים ואימג'ים דוחים (שהסרט דווקא לא עמוס בהם), יש כאן רגעים אפקטיביים וטובים כיאה לז'אנר. אבל באותה הנשימה, פרקינס משתמש בכמה טריקים זולים של סאונדים וג'אמפ-סקרז מיותרים לגמרי, שהסרט היה יכול לחיות בלעדיהם.
מה שבעיקר מאכזב ב"לונגלגס" הוא הבחירה הקלה לקחת את הסיפור למקום של העל טבעי-דתי. המעשים המפלצתיים של הרוצח הסדרתי סובבים סביב סגידה לשטן, והסרט עמוס באימרות, משפטים, סיסמאות ומעשים שכבר שמענו וראינו בסרטים אחרים ובאופן מוצלח יותר (כמו ב"אות משמיים: הסימן הראשון"). "לונגלגס" היה יכול להיות סרט מקורי וטוב הרבה יותר בלי הבחירה ללכת בדרך, הזו ודווקא להשאיר את הדברים צמודים יותר לקרקע המציאות, שם צומחת הפסיכוזה המפחידה ביותר. וזה מצטרף לטוויסט העלילתי והקצת צפוי של הסרט, ולמערכת היחסים של הארקר ולונגלגס, שעד למפגש הבלתי נמנע ביניהם, נוצר בילד אפ מבטיח שלא מקיים.
"לונגלגס" הוא סרט סביר וטוב, ולמרות שהוא שואב השראה ברורה ממנה, הוא רחוק שנות אור מיצירת המופת של ג'ונתן דמי מ-1991. ניקולס קייג' נותן את כולו בדקות המעטות שהוא על המסך, ומאיקה מונרו טובה מאוד, אבל התמה המרכזית והתסריט של "לונגלגס" מונעים ממנו להיות טוב יותר מהתוצר הסופי. הוא לא זכיר וגם לא מצריך את ריצתכם לאולם הקולנוע הקרוב לביתכם.