אם יש דבר אחד שלמדנו מעולמות הקולנוע והטלוויזיה, הוא שאין סביבת עבודה מלחיצה ורעילה יותר מהעולם הפיננסי - לפחות על המסך. ובעוד שבכל יצירה שעוסקת בעולם הפיננסי יש תמיד אלמנט של יחסים מגדריים, "משחק הוגן" ("Fair Play") של נטפליקס לוקח את זה צעד אחד קדימה, ומתמקד כל כולו בזוג צעיר שעובד ביחד בקרן גידור ובהתרסקות מערכת היחסים שלהם כתוצאה מסביבת העבודה האינטנסיבית.
אמילי (פיבי דינבור, "ברידג'רטון") ולוק (אלדן ארנרייך, "סולו") מתחילים את הסרט הארוטי החדש כזוג מאוהב מאוד - אבל בארון. הם גרים ביחד ואפילו מתארסים, אבל עדיין לא יכולים לספר לאף אחד במשרד שהם בכלל ביחד, כי נהלי החברה אוסרים על מערכות יחסים רומנטיות. ובעולם הפיננסי הבדיוני - העבודה תמיד מעל הכל. אבל יש להם תוכנית: הם ישיגו קידומים, וכשיהיו שניהם בעמדה בכירה יותר בחברה, יוכלו לשתף את כולם בשמחה שלהם.
כששמועות מתרוצצות על כך שלוק עומד לקבל קידום, הוא ואמילי שניהם נרגשים - עד שמתברר שמדובר ברכילות משרדית חסרת בסיס. אמילי, שהיא עילוי בעבודתה ופרסמה טקסט בוול סטריט ג'ורנל כבר בגיל 17, מקבלת את הקידום. עכשיו היא המנהלת בפועל של לוק, שבכלל נשכר כטובה שהבוס שלו עשה לחבר, ולא צפוי לקבל גם הוא את הקידום שהשניים חולמים עליו.
מאותו הרגע, הדברים מתחילים להידרדר באיטיות. הדינמיקה החדשה מאיימת על לוק, שמתחיל להאשים את אמילי בכך שהתקדמה כי הבוס רוצה לשכב איתה, מעביר ביקורת על הלבוש שלה ונמנע מכל מגע אינטימי איתה. המתח ביניהם נבנה עד כדי פיצוץ אלים, ודם המחזור שפורץ בסצנת הסקס הראשונה של הסרט (ומזכיר לנו שהוא נוצר על ידי אישה) ומשמש כאקדח המטאפורי של המערכה הראשונה - בהחלט יורה במערכה האחרונה.
עד כאן הכל נשמע טוב. כלומר - רע עבור אמילי ולוק, אבל טוב עבור הצופים. פרטי העלילה משמשים כביקורת חברתית-פמיניסטית, אם כי יש לציין שלוק לא מתואר כנבל וזה לא סרט שמסתפק במסר פשטני שנשים הן טובות וגברים הם רעים. "משחק הוגן" מביט על שניהם בחמלה ומציג את הטבע האנושי הבלתי נמנע, וגם לגמרי מחזיק מבלי להסתכל עליו בעיניים מגדריות. בנוסף, הבימוי מוצלח מאוד והמשחק של שני השחקנים הראשיים מרגש ומשכנע גם ברגעים שבהם התסריט מחייב אותם לדבר בקלישאות. הסרט אף מתרחש במעט מאוד לוקיישנים וחללים, כך שהוא מייצר תחושה אפקטיבית של עולם קטן ואפור שהולך וסוגר על הדמויות.
יחד עם זאת, ל"משחק הוגן" יש בעיה אחת די מהותית - רוב הזמן, הוא משעמם. הדיאלוגים שטוחים והוא לא מצליח להתרומם לכדי סרט שמשאיר חותם משמעותי, קשה להבין מה הוא מנסה להגיד תוך כדי הצפייה, והדמות של לוק לא מספיק ברורה או עקבית בהתנהגות שלה. אנחנו מבינים שהוא מקנא ומרגיש נחות ושהקידום של אשתו מאיים על הגבריות שלו, אבל קצב ההתפתחות של האלימות הוא בתחילה איטי מדי, ואז מהיר מדי, והסרט נע בין סצנות שלמות בהן לא קורה שום דבר לבין רצף של יותר מדי סצנות שמנסות לייצר דרמה ואלימות. יחד עם זאת, שווה לזכור שזהו הסרט הראשון באורך מלא שכתבה וביימה קלואי דומונט, כך שהרבה מהמגרעות שלו אולי נובעות מבוסריות וחוסר ניסיון.