סדרת סרטי "בחורים רעים" אף פעם לא נחשבה לקרם דה לה קרם של ז'אנר האקשן ו/או סרטי הברומנס. ההצלחה היחסית שלה נתונה בעיקר למערכת היחסים הבלתי אפשרית בין צמד הקומיקאים שמוביל אותה. היא מצוינת בתור גילטי פלז'ר מפנק ולא מחייב עם אקשן סביר עד טוב, פלוס כמה בדיחות עבשות של "אני, אתה ואשתי" בסטייל המוכר של שנות התשעים.
בסרט הראשון קיבלנו את וויל סמית', מרטין לורנס והבמאי מייקל ביי בפריצה קולנועית ראשונה עבור שלושתם. סמית', שהיה עד לאותו זמן הנסיך המדליק מבייל אייר, פיתח קריירה מרשימה מאוד; מייקל ביי התמכר לפיצוצים מוגזמים, תנועות מצלמה מסחררות והפך לבמאי מושמץ ושיא הקריירה של מרטין לורנס הסתכם בשני סרטי "ביג מאמא" מביכים ועוד כמה סרטים בינוניים שלא מחייבים אזכור.
29 שנים אחרי "בחורים רעים", שהיה מסוגנן כמו קליפ מגניב וארוך עם פילטר כתום ועכור, ואחרי שני סרטי המשך בינוניים ונשכחים, עלה לאקרנים בסוף השבוע "בחורים רעים: הכל או כלום", הסרט הרביעי בסדרה ואולי זה שיסגור אותה אחת ולתמיד.
כמו בכל סרט בפרנצ'ייז, גם כאן הדגש הוא בעיקר על האקשן, אבל גם על מערכת היחסים בין שני השותפים. בין לבין יש גם עלילה דלילה. אחרי שנים של רווקות הוללת, מייק לאורי (סמית') מוצא את שאהבה נפשו ומתחתן. בערב החתונה ובעקבות הזנחה פושעת של בריאותו, מרקוס (לורנס), שותפו וחברו הטוב ביותר של מייק, חוטף התקף לב על רחבת הריקודים. אחרי ביקור קצרצר ומלא בתובנות עטופות רוחניות בעולם הבא, הוא מזהיר את מייק מסערה שעתידה להגיע. מרגע זה מרקוס בטוח שאינו יכול למות ומלהג שיט רוחני ומטרחן. כששני השותפים מגלים כי מישהו מנסה ללכלך את שמו של קפטן הווארד ז"ל (ג'ו פנטוליאנו), הם יוצאים לחרוש את מיאמי במטרה לנקות את שמו. בעקבות שרשרת אירועים ונבלים גנריים, הם מוצאים את עצמם נמלטים מהחוק. בזמן שמרקוס בטוח שרוח האלוהים נחה עליו, מייק סובל מהתקפי חרדה שמונעים ממנו לתפקד בשטח.
ב-1995 וויל סמית' ומרטין לורנס היו ההגדרה המילונית של "מגניב". 30 שנה אחרי, הם קצת פחות מגניבים וקצת יותר גריאטריים, אבל זה לא מפריע להם להתרוצץ ברחובות מיאמי, לספר בדיחות לעוסות ולגלות גינוני אהבה בדמות "אתה הנפש התאומה שלי". שימו לרגע בצד את ההערות הסרקסטיות האלו, את העלילה הדלילה ואת הדיאלוגים הקרינג'ים, ויש מצב שתצליחו ליהנות ממנו.
זה כינוי קצת נלוז, קלישאתי ומעליב, אבל "הכל או כלום" הוא סרט של "לשים את המוח על ניוטרל ולתת לו לשייט בחופשיות". אף אחד לא דורש מכם לחשוב או לעשות שיעורי בית ולצפות בשלושת הסרטים הקודמים. הוא מציע הומור חביב ואקשן טוב מאוד, שכדאי ורצוי היה לקבל ממנו מנות קצת יותר גדושות ולא מדודות ומוקצבות.
רמות התחכום פה לא מרשימה ואין כאן עשייה קולנועית, מה שכן יש פה הוא הרבה תנועות מצלמה תזזיתיות שמקפיצות את העין בצורה לא סבירה ומרגישות כמו הומאז' למייקל ביי (שאף מגיח להופעת אורח קצרה). טכניקת צילום שמככבת כאן היא בסגנון משחקי גוף ראשון כמו Call of Duty. זו בחירה לא ברורה (שלא ממש תורמת ולא מעלה את רמות המתח או האינטנסיביות של הסצנה) שבעיקר מכאיבה בעיניים.
אז "הכל או כלום" הוא סרט מאוד מהנה, אבל כמו הרבה סרטים לפניו, הוא גם די שבלוני - והנבל כזה בהתאם. אריק דיין AKA ד"ר מארק סלואן AKA ד"ר מקסטימי מ"האנטומיה של גריי", מפתיע כאן בתפקיד של רשע מרושע וברוטלי - אבל עובד חלקית ולא מרגיש כמו איום ממשי על הקריירה או החיים של לאורי וברנט. ואם כבר בברוטליות עסקינן, זהו הסרט הראשון בסדרה שמדורג R וזה באמת מפתיע, במיוחד אחרי שלושה סרטי אקשן שהם בייסיקלי לכל המשפחה. האימג'ים הגרפיים המדממים, כמו קטע מחריד של עקירת ציפורניים, מראים כי מישהו החליט לעלות לכיתה של הגדולים. זה שינוי מרענן וכיפי שמשדרג את הסדרה, אבל ראבק למה רק עכשיו?
בלי הרבה יומרות ועם מודעות עצמית גבוהה לתפקיד שהוא צריך למלא, "הכל או כלום" הוא סרט קיץ קלאסי: מהנה, קליל ובעיקר מספק את מנת האקשן והאסקפיזם הדרושים בתקופה המיוזעת הזו. למרות שבהחלט היה כאן מקום לקיצוץ נרחב בעריכה, מעריצי הסרטים הקודמים וצופים מזדמנים ייהנו לגמרי.