אי אז, בשלהי שנות ה-90 ובשנות האלפיים המוקדמות, הקהל הישראלי היה אובססיבי לטלנובלות ארגנטינאיות. אחת מהן היא "בובה פראית", שהייתה ללהיט ענק והפכה את נטליה אוריירו לכוכבת על במדינתנו הקטנה. מאז ימי תהילתה חלף, לא נעים לומר, כחצי יובל - אבל רבים מאיתנו עדיין שומרים לאוריירו פינה חמה בלב. אז כמובן שכל הופעה שלה על המסך היא אירוע משמח. עכשיו אוריירו מגיעה גם לנטפליקס, בסרט החדש "מחנה קיץ עם אמא" ("Camp Crasher") שבו היא מגלמת אישה שמנסה לזכות שוב בליבו של בנה המתבגר. או במילים אחרות: מי שגדלו על אוריירו יכולים לצפות בה עכשיו עם הילדים המתבגרים שלהם, ולהדחיק את הגיל בזמן שהם עושים את זה.
"מחנה קיץ עם אמא" עוקב אחר פטרי, מנהלת בחברת ההובלות המשפחתית, גרושה, ואמא לרמי בן ה-12, שמתנכר אליה יותר ויותר מיום ליום. כמי שבדיוק נכנס לפאזה הנפלאה שהיא גיל ההתבגרות, רמי מתנהג בדיוק כפי שהיינו מצפים ממנו: הוא משחק כל היום במחשב, משאיר צנצנות שוקולד פתוחות ובלגן בחדר, ובגדול רוצה שאמא שלו תעזוב אותו בשקט. היא, בתגובה, עושה את הדבר ההפוך, מה שרק משבש עוד את הדינמיקה שלהם.
בתחילת הסרט, פטרי מגלה שרמי כבר מתכנן לעבור לגור אצל אבא שלו (הנשוי מחדש, שאשתו נמצאת בהיריון מתקדם). בזמן שרמי מתכונן למחנה הקיץ המצופה, פטרי נואשת להציל את היחסים איתו - ואז היקום שולח לה הזדמנות לעשות בדיוק את זה: היא מציעה להחליף את נהגי האוטובוס שנמצאו לא כשירים לתפקיד (כלומר, שיכורים), ולהסיע בעצמה את הטינאייג'רים המודאגים למחנה הקיץ. מיותר לציין שההחלטה הזו היא התגשמות כל הסיוטים של רמי, שגם ככה מפודח עד מוות מאמו המציקה. במהלך השהות בחיק הטבע פטרי מתכוונת לטוב אבל מתקשה לשחרר, ורמי, מצדו, מתקשה להתנער מהאחיזה שלה. בסופו של דבר, כמובן, הם יתקרבו זה לזו בחזרה.
מערכת היחסים בין פטרי לרמי אמינה בסך הכל, ואפשר לומר שהיא גרסה מוקצנת של יחסים טיפוסיים בין אמא לוחצת לבן בתחילת גיל ההתבגרות. מוקצנת כי הוכנסו אליה כמה אלמנטים שהם קצת מיותרים (מספיק היה להבהיר שרמי מאס בשתלטנות של אמו, אבל אפשר היה לוותר על הקטע שחבריו לכיתה צוחקים עליו, עוד לפני שהטיול בכלל התחיל, כי אמא שלו "מחזיקה אותו קצר"). מה גם שכמה מהבחירות שעושה פטרי נראות מופרכות אפילו עבורה (היא שולחת את הנהגים לחופשה על חשבונה כדי להמשיך לבלות עם בנה במחנה הקיץ). אוריירו עצמה היא כמובן פצצת כריזמה, וניכר שהצוותים מאחורי הקלעים עשו עבודה במטרה להעצים את הנוכחות שיש לה גם ככה (מלתחה נועזת בצבעי אדום שחור, שיער שתמיד מעוצב בשלמות - למרות שהסרט מתרחש ברובו במעבה היער). בקיצור, מדובר בדמות חיננית אך כאוטית, אולי יותר מדי כאוטית, אבל הדמות של רמי מאזנת אותה.
מתבקש היה להפוך את הנער המתבגר לכזה שזועם על אמו בקולניות, או שלועג לה בפניה בבדיחות מרושעות - כלומר, לתת לו להגיב לסערה שלה בסערה משל עצמו. מה שיפה כאן זה שרמי מענה את פטרי דווקא באמצעות השתיקה. הוא לא מתעלם ממנה לגמרי, אבל הוא שומר על הבעה קודרת, הוא מעיר לה בטון מיואש. בקיצור, אין לו כוח אליה, וזה לגמרי עובר כאמין - לא רק בזכות התסריט אלא גם בזכות המשחק המשכנע של מילו ליס הצעיר שמגלם אותו.
מעבר לכך, ב"מחנה קיץ עם אמא" ישנם כמה קווי עלילה משניים - ועל חלקם אפשר היה לוותר: למשל האמא המלווה הנוספת, שאמורה להיות אתנחתא קומית אבל מייצרת בעיקר דאגה. קווי עלילה אחרים דווקא היו נתרמים מפיתוח נוסף, כך למשל באשר ליחסים בין רמי לבין חבורת המקובלים של הכיתה, או באשר להתאהבות המתוקה של שני חבריו הטובים ביותר. ואפשר לומר זאת ככה: "מחנה קיץ עם אמא" יכול היה להיות טוב יותר, אבל הוא גם יכול היה להיות גרוע יותר. בסך הכל, ולמרות סצנת הגשר המוטרפת שמגיעה לקראת הסוף הסרט (תבינו כשתצפו, אם תצפו), מדובר בסרט חביב ומעורר הזדהות על הורות והתבגרות.