אין סיבה לכעוס על "שהאזאם! 2: זעם האלים". מדובר, בסופו של דבר, בסרט חמוד ומצחיק, וחובבי הז'אנר ודאי לא ירגישו מרומים אחרי צפייה בו. אבל מה לעשות - דקה וחצי פנימה מתחילים להרגיש תחושת מיאוס כללית מהסרט הזה ומכל מה שהוא מייצג, והיא לא עוברת עד סצנת הסיום (שדווקא הייתה ממש כיפית, עוד עליה בהמשך). נדמה שבעבר סרטי גיבורי על עוד הרגישו כמו מאורע מיוחד בקולנוע, או לכל הפחות כמשהו שמגיע בגרמים ולא בטונות. הסרט החדש מגיע אחרי הפגזה נטולת פרופורציות של סרטים משני צדי המתרס (DC ומארוול, כמובן): "אנטמן והצרעה: קוונטומאניה", "הפנתר השחור: וואקנדה לנצח", "בלאק אדם", "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" - כל אלו סרטים שיצאו לפני פחות משנה, ולמרות שההבדלים קיימים, כולם כבר מתערבבים בתודעה ונראים כמו אותו הסרט. קשה להאשים בכירים הוליוודיים שמאשרים פרויקטים בידיעה שהם יכניסו מאות מיליוני דולרים, אבל בלתי אפשרי שלא שלא להכריז על מיצוי.
"שהאזאם! 2", ששייך ליקום הקולנועי של DC, מתחיל ארבע שנים אחרי הסרט הראשון שיצא ב-2019. הסרט ההוא סיפר את סיפורו של בילי בטסון (אשר אנג'ל, שחקן אמריקאי עם שם של מאפיונר ישראלי): ילד אומנה שחי בעולם שאותו וונדר וומן וסופרמן מצילים מדי יום. בכל פעם שבה בילי אומר את המילה "שאזאם" (ה-ה' שהמפיצים הוסיפו מיותרת) הוא הופך לגיבור על מבוגר בגילומו של זאקרי לוי, והסרט נגמר בכך שבילי מצליח לחלוק את כוח השאזאם עם אחי האומנה שלו, שגם הם הופכים לגיבורי על לעת מצוא. בסרט השני זה נהיה שימושי במיוחד, כששלוש אלות עתיקות מוצאות את מטה הקסמים שהפך את בילי וחבריו לסופר-גיבורים ומנסות להשתלט על העולם. או משהו כזה.
אין פדיחות איומות ונוראיות בעשייה של "שהאזאם! 2", ולמעשה יש בו כמה יתרונות לא מובנים מאליהם: הראשון הוא הופעתו של לוי בתפקיד גרסת גיבור העל של בילי, בפרפורמנס קומי די מושלם. התזמון, הטון המבודח, התגובות האנושיות לכל מה שגיבורי על אחרים לוקחים כמובן מאליו. לא כל השחקנים שמגלמים גיבורי על מצליחים לעשות את זה וגם לספק תצוגת משחק ממש טובה, אבל לוי מצליח, כשלצדו אדם ברודי בתור גרסת גיבור העל של חברו הטוב פרדי ורייצ'ל זגלר ("סיפור הפרברים") בתפקיד תיכוניסטית חמודה שמתגלה כאלה מרושעת בת 6,000 שנה. יש גם את הלן מירן ולוסי לו, שתי שחקניות שגדולות בכמה מידות על הסרט הזה.
נראה שגם מירן ולו חשבו כך: הראשונה לא מתעלה מעל שטיק הבריטית המבוגרת והסמכותית שהיא מוכרת להוליווד מאז שזו נתנה לה אוסקר, השנייה מקבלת הזדמנות להיות נבלית גדולה, קומיקסית ומרושעת, אבל בניגוד לרגעי הקסם שלה מהעבר לא נראה שהיא עובדת קשה מספיק. גם איתן, "שהאזאם! 2" הוא עוד סרט גיבורי על, עם יותר דגש על הקומדיה והחביבות מאשר על האקשן (שהיה סביר) או הסאבטקסט (שלא היה שם). מה גם שככל שהסרטים האלה מתקדמים, הצפייה בשחקנים מבוגרים מתנהגים כמו ילדים בגילי 10-18 יותר קרינג'ית משהיא חמודה.
להגנתו של הסרט, הוא לא מתיימר להיות יותר מלהיט ז'אנר חמוד, ולהבדיל מסרטי גיבורי על אחרים (כמו "הבאטמן" המתיש שיצא בדיוק לפני שנה), נראה שהוא גאה להיות מטופש, צבעוני ומוגזם. הדביליות שלו היא לא באג אלא פיצ'ר, אבל הפיצ'ר הזה, מה לעשות, מתחיל לשעמם. כל מה שיש ל"שהאזאם! 2" להציע הוא כמה גאגים נאים, בימוי מקצועי שיודע מה הטון הנכון עבור האירוע, וחנופה לקהל. ועדיין, החנופה הזאת עובדת: הסרט נחתם בסצנה שצריך להריע לה בקול רם, לא בגלל העשייה הקולנועית הנאה, אלא פשוט בגלל שסרטי גיבורי על - ממארוול וכעת גם מ-DC - יודעים מה הקהל שלהם אוהב, וינופפו עם זה בפניו כמו חטיף. אין שום בושה בחטיפים כאלה.