מאוד רציתי לאהוב את "אצלך או אצלי", הקומדיה הרומנטית החדשה של נטפליקס. אכן היו לי הרבה סיבות, על הנייר, לאהוב את הסרט הזה - והראשונה נעוצה מאחורי הקלעים: מדובר בבכורת הבימוי של אלין ברוש מק'קנה, מי שיצרה יחד עם רייצ'ל בלום את הסדרה המופתית "האקסית המטורפת". מק'קנה, שגם כתבה את התסריט של "אצלך או אצלי", פעלה לאורך השנים בעיקר כיוצרת - והיא עומדת מאחורי סרטים מוכרים כמו "השטן לובשת פראדה" ו-"27 שמלות". במילים אחרות, כשניגשתי לצפות ב"אצלך או אצלי", הייתי בטוחה שאני בידיים טובות.
וזו לא רק בגלל מק'קנה. את "אצלך או אצלי" מובילים שניים מהאיי-ליסטרים הכי נוצצים בהוליווד, ריס ווית'רספון ואשטון קוצ'ר - שניהם מזוהים בין השאר עם קומדיות רומנטיות, אבל עד עכשיו לא כיכבו באחת כזו זה לצד זו. בהחלט אירוע שמתבקש לצפות לו בקוצר רוח. תוסיפו לזה את העובדה שב"אצלך או אצלי" מופיעים עוד לא מעט שמות מוכרים: ג'סי וויליאמס ("האנטומיה של גריי"), סטיב זאן (ששמו הולך לפניו), שירי אפלבי ("Unreal"), הקומיקאית טיג נוטארו. אפילו רייצ'ל בלום הגיעה ל"אצלך או אצלי", כמו גם ולה לאוול, גם היא מ"האקסית המטורפת". נשמע כמו כיף חיים? נכון, ככה זה נשמע.
תוך כדי הצפייה ב"אצלך או אצלי" ניסיתי לשכנע את עצמי שאני נהנית, כי איך אני לא אהנה כשאלה האנשים שנמצאים על המסך ומאחוריו. זה כבר היה על גבול הגזלייטינג. מאוד רציתי לאהוב את "אצלך או אצלי", אבל פשוט לא הצלחתי. משהו שם לא עובד: כמו שמלה ממש יקרה שנראית יפה על הקולב, אבל פשוט לא יושבת כמו שצריך על הגוף. זה לא שאין בסרט הזה שום דבר טוב - אבל מה שכן יש בו ממש לא מספיק.
נתחיל מההתחלה: לדבי (ווית'רספון) ופיטר (קוצ'ר) היה סטוץ פעם אחת, לפני עשרים שנה. היה להם גם חיבור רגשי ברמה מסוימת - שניהם התעניינו בספרות - אבל פיטר פחד ממחויבות וברח, ובכך כביכול הרס את הסיכוי לזוגיות בעתיד. בשנים שחלפו מאז, אלוהים יודע איך ולמה, דבי ופיטר הפכו לחברים הכי טובים: כאלה ש"מספרים אחד לשנייה הכל". את הקשר הזה הם מתחזקים באמצעות שיחות וידאו, שכן הם מתגוררים בקצוות שונים של היבשת - דבי בלוס אנג'לס ופיטר בניו יורק. ובכלל, אורחות החיים שלהם הפוכים לחלוטין. דבי לא מכניסה הרבה כסף בעבודתה כרואת חשבון, היא גרושה ומגדלת לבד את הילד שלה ג'ק (שאלרגי לרוב מוצרי המזון); פיטר מתפרנס לא רע בכלל בעבודתו כיועץ תדמיתי - והוא, כמובן, רווק נצחי שמבלה עם נשים מתחלפות במועדונים היוקרתיים של העיר.
מסיבה כלשהי - שלא אפרט כי היא מטופשת ויש לה אפס משמעות בהמשך העלילה - דבי צריכה לנסוע לניו יורק לשבוע, וכשהבייביסיטר של ג'ק מבריזה פיטר מתנדב למשימה במקומה. כך קורה שבמשך שבוע הם גרים בבתים זה של זו, חיים את החיים זה של זו: פיטר מגלה את המורכבות שבגידול ילד, במיוחד כשזה ילד אלרגי של אישה חרדתית; דבי מצידה חוגגת בעיר הגדולה, ומגלה שהיא עדיין יכולה להיות נחשקת. על הדרך, אגב, גם מתברר לנו (ולפיטר ודבי במקביל) שהם לא באמת מספרים אחד לשנייה הכל.
למעשה, דבי ופיטר לא נפגשים במהלך הסרט, אנחנו רואים אותם רק בנפרד. מיותר לציין למה זה בעייתי. למען השם, מדובר בקומדיה רומנטית: המתח (הפיזי והרגשי) בין הגיבורים צריך להיבנות, אנחנו כצופים אמורים להאמין שהם מתקרבים, וזה די בלתי אפשרי כשהם לא חולקים חלל משותף בשום שלב. המסכים המפוצלים, ש"אצלך או אצלי" מרבה להשתמש בהם, לא באמת פותרים את המצב. אבל האישיו האמיתי הוא לא במסכים המפוצלים, אלא בעובדה שלא נעשה כאן ניסיון משמעותי להעמיק באמצעותם את היחסים בין שתי הדמויות הראשיות. הקרבה של דבי ופיטר גם ככה לא אמינה מספיק בתחילת הסרט - ואיכשהו, לאורכו, היא הופכת אמינה פחות. גם ה"מכשולים" שעומדים ביניהם (בעיקר בדמות ג'סי וויליאמס בתור "הבחור האחר") לא גרמו לי לרצות שהם יהיו יחד.
כן צריך לומר שהבחירה לספר סיפור אהבה בדרך בה בחרה מק'קנה לעשות זאת היא לא פסולה מיסודה. בפוטנציאל, הייתה יכולה להיות כאן אמירה מעניינת ונכונה: להתאהב באדם אפשר לא רק דרך הבילוי המשותף איתו, אלא גם דרך הבנה עמוקה של מי הוא תוך הסתכלות מבחוץ על החיים שלו. לצורך העניין, תחשבו על עצמכן מתבוננות בבחור שאתן יוצאות איתו משחק עם אחייניתו הקטנה. טרן-און, נכון? אז כן, ציפיתי שהסרט יתכנס בסופו של דבר לרעיון הזה - שדבי ופיטר יהיו מוקסמים מהבחירות הקטנות זה של זו, וכך יבינו שמה שיש ביניהם זו אהבה. אבל בפועל, ב"אצלך או אצלי" קורה בדיוק ההפך. דבי ופיטר לא מוקסמים, הם רק מנסים לתקן אחד את השני: פיטר, למשל, חותר תחת דבי ומאפשר לג'ק לעשות דברים שהיא לא מרשה. דבי, מצידה, שולחת את כתב העת הסודי של פיטר - ללא ידיעתו - להוצאה לאור. ושתי הדוגמאות האלה הן רק חלק מהרשימה.
לא הכל רע ב"אצלך או אצלי". הרעיון הכללי שלו פגום, ורוב דמויות המשנה לא מצליחות להותיר חותם משמעותי - אבל כשנטפלים לפרטים הקטנים והקטנוניים יותר, אפשר לזהות בסרט גם לא מעט ניואנסים חכמים ומצחיקים. הדמות של טיג נוטארו, למשל, שמגלמת את חברתה הטובה והתמיד-עייפה של דבי, ואין רגע נתון שבו אין בידה כוס קפה; הדמות של סטיב זאן, שמגלם בהצלחה את השכן התמהוני של דבי, והנוכחות שלו על המסך נעה בין משעשעת למטרידה; וגם בדיחה מתגלגלת אחת על מזוודה בעלת שני גלגלים, שהיא כנראה הדבר הכי טוב בסרט. אבל עם כל הכבוד, ויש כבוד, לא באנו בשביל דמויות משנה אקסצנטריות או בשביל בדיחה על מזוודה. באנו בשביל קומדיה רומנטית - וכקומדיה רומנטית "אצלך או אצלי" הוא סרט כושל.
כשמדברים על הרומנטיקה החסרה בסרט, אי אפשר שלא להתייחס להיעדר הניצוץ בין השחקנים. מתקבלת התחושה שהסצנה המשותפת היחידה של ווית'רספון וקוצ'ר (שמגיעה בסיום הסרט) דרשה יום צילום אחד; שלא ניתן להם הזמן הנדרש כדי לעבוד *יחד* על הדקויות של הדינמיקה שבין הדמויות שהם מגלמים - או, אם תרצו, לעבוד על הקשר ביניהם במציאות כדי שהקשר ביניהם על המסך יישען עליו. תראו את התמונות המשותפות שלהם מפרמיירת "אצלך או אצלי", שכבר הפכו לוויראליות ברשת, ולרוב מופצות תחת הכותרת "מביך". הן מספרות את כל הסיפור.
