ב-2018 צפינו בשיתוף הפעולה האחרון של האחים אית'ן וג'ואל כהן בסרט האנתולוגיה "הבלדה על באסטר סקראגס" (נטפליקס). השניים הפרידו כוחות לאחר מכן וכל אחד מהם פנה לדרכו. בעוד ג'ואל נשאר באגף הקולנועי, אית'ן ביצע פנייה חדה לעולם המחזאות והתיאטרון. אבל החיידק הקולנועי כנראה לא עזב אותו ולא הפסיק לדגדג לו. שש שנים מאז הפרידה המפתיעה של האחים, אית'ן חוזר להתיישב על כיסא הבמאי עם הסרט "סעי בובה", אותו כתב יחד עם אשתו טרישה קוק.
במרכז העלילה ניצבות ג'יימי ומריאן, שתי חברות לסביות, שכל אחת מהן היא אנטיתזה של השנייה. ג'יימי (מרגרט קוואלי) משוחררת מכל עול ושוכבת עם כל דבר שזז בערך. מריאן (ג'רלדין ויסוואנת'אן) היא מופנמת יותר ולוקה בחסר בכל מה שקשור למיניות מתפרצת או כל אירוע חברתי או אינטימי.
בגידה אחת יותר מדי, הספיקה לסוקי (ביני פלדסטין), בת הזוג של ג'יימי, כדי לזרוק אותה לכל הרוחות. מריאן מחפשת דרך להשתחרר ויוצאת עם ג'יימי למסע חוצה אמריקה לטלהאסי. הן יוצאות למסע במכונית שכורה שבתא המטען שלה יש מזוודה מסתורית, מה שמוביל חבורה של פושעים אימפוטנטיים וחסרי כישורים להתחקות אחריהן.
למרות היעדרותו של ג'ואל מהטייטלים ובכלל מכל נוכחות, "סעי בובה" הוא סרט קלאסי בניחוח המוכר של האחים כהן. יש בו את כל האלמנטים המוכרים, הטוויסטים, השטיקים והטריקים העלילתיים ששני האחים ידועים בהם. בחלקים מסוימים הוא הזכיר לי את "לקרוא ולשרוף" המצוין, אבל תהום עמוקה מאוד פעורה ביניהם. בנוסף לנרטיב המפותל שלו, ב"סעי בובה" יש שורה של דמויות אקסצנטריות ומגוחכות כמיטב המסורת של הכהנים, אך אף אחת מהן לא מצליחה באמת להשאיר חותם או רושם כלשהו סטייל חזוס קינטנה החד פעמי ב"ביג לבובסקי".
בתור קומדיה קלילה, מטופשת ובלתי מתאמצת, הסרט עושה את עבודתו נאמנה ומכיל כמה רגעים קומיים לא רעים. אבל אין דבר כזה סרט של האחים כהן בלי איזשהו מסר חתרני ופוליטי מתחת לפני השטח. התסריט התזזיתי של קוק וכהן נע במהירות, מבצע פניות חדות ומתכסה בשלל סצנות לסבו-אירוטיות שלא משאירות מקום לדמיון וכאלה שעלולות להסיח את דעתו של הצופה הממוצע מהמסר החתרני של הסרט, שנקשר באופן לעוס וטחון לעייפה לאיבר המין הגברי ולאפסיותם של גברים בעמדות מפתח.
ואם בגבריות פגיעה וחלשה עסקינן, הגברים בסרט מתוארים, באופן מטאפורי, כאימפוטנטים להחריד, טיפשים, ילדותיים, וחסרי כל יכולת לנהל איזשהו דיון או לבצע משימה אחת כהלכה בלי לנקוט באלימות מיותרת. הגבריות הפגיעה והמשובשת הזו באה לידי ביטוי במגוון דרכים כאשר אחת מהן היא שלל דילדואים בכל מיני צורות וגדלים.
אית'ן כהן וטרישה קוק ניסו לעשות קומדיית פשע מבדחת ומגוחכת, אבל כשמפרקים את "סעי בובה" לגורמים מבינים שהוא פשוט קומדיה רומנטית על שתי חברות, לסביות, שעדיין לא הבינו שהן נועדו להיות יחד, אבל אנחנו כן. מערכת היחסים בין ג'יימי למריאן מטופלת באופן סביר, אבל ה"בסדר" הזה הופך את הסרט לצפוי מדי. 10 דקות לתוכו וכבר אפשר להבין לאיזה כיוון הוא מוביל אותנו.
עד כה לא הזכרתי את פדרו פסקל ומאט דיימון ולא בטעות. דיימון שיחק מצוין ב"אומץ אמיתי" של האחים כהן, אבל הנוכחות שלו בסרט הנ"ל נועדה אך ורק לטובת תמרון ומשיכת הקהל ומשמשת כמהלך יחצ"ני שקוף, כזה שיותר מדי יוצרי סרטים מבצעים לאחרונה משום מה (עיין ערך "ארגייל"). פדרו פסקל הוא רק פנים בסרט הזה. ליטרלי. אין לו שורה אחת רציפה בתסריט, ולכן אין באמת כל סיבה או צורך להרחיב לגביו.
"סעי בובה" הוא לא סרט רע בהכרח, אלא סתם בינוני. חסרונו של ג'ואל מורגש ואולי אם היה יושב לצדו של אית'ן הסרט היה מרגיש הרבה יותר שלם. בכל זאת, טובים השניים וזה. כמות המעברים המהירים בסרט עולה על כמות הפאנצ'ים שלו, שאת חלקם אפשר לצפות מקילומטרים, כמו גם את המהלכים העלילתיים המוכרים של האחים (חצי מהם במקרה הזה). יש לו כמה מעלות בודדות אבל היתרון הכי בולט שלו הוא אורכו הקצר. אם תגיעו ללא ציפיות גבוהות מדי, יש מצב שתיהנו.