היצירות של הבמאי והתסריטאי ג'ף ניקולס לא בומבסטיות מדי, אבל הן עטופות בדרמה לא מבוטלת ואי אפשר לקחת מהן את השבחים שהן קיבלו מהקהל ובעיקר מהמבקרים. מה שהפך את ניקולס מעוד במאי לאחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע האמריקאי. "לאבינג" מ-2016, שעסק ביחסים בין גזעיים בארצות הברית של שנות השישים, ו"סערת רוחות" מ-2011, שהציב במרכזו אדם שמאבד את שפיותו, היו דרמות טובות עם בטן מלאה בביקורת, שזיכו את ניקולס בפרסים שעזרו לאשש את הטענה שמדובר ביוצר מעניין שכדאי להתביית עליו. שבע שנים אחרי סרטו האחרון, ניקולס חוזר עם "מועדון הרוכבים", דרמה כל-אמריקאית נוספת שעוסקת באנשים, נאמנות ומה שביניהם. הוא עושה זאת עם שחקני חיזוק משמעותיים כמו טום הארדי ואוסטין באטלר, שהוכתר בעקבות הופעתו בסרט כ"ג'יימס דין המודרני". אל שני המאצ'וז האלו מצטרפת ג'ודי קומר הבריטית ("להרוג את איב") בהופעה קולנועית בולטת ראשונה.
עלילת "מועדון הרוכבים", ששמו העברי עושה לו עוול ומרמז משמע מדובר במועדון של פנסיונרים שרוצים להרגיש חיית ברזל מתודלקת ורוטטת בין הרגליים, דלה יחסית. היא מבוססת על ספר צילומים של הצלם דני ליון, שראה אור בשנת 1967. בספרו, תיעד וראיין ליון את חברי כנופיית האופנוענים "פורעי החוק של שיקגו", שבה גם היה חבר.
הסרט מבוסס באופן רופף על אותם תיעודים ומתאר כיצד הפכה קבוצת ה"ונדלס" ממועדון סגור, אקסקלוסיבי ונוטף טסטוסטרון של גברים צמאים לחופש עם תועפות ברילנטין בשיער, לכנופייה פורעת חוק של שודדים ורוצחים. הסרט מתנהל בפורמט של קפיצות בזמן בין השנים 1973-1963, דרך נקודת מבטה של קתי (קומר), אותה מראיין דני (מייק פייסט, בהופעה סתמית לעומת תפקידו ב"המתחרים"). לימים קתי תתחתן עם בני (באטלר), חבר המועדון המועדף על ג'וני (הארדי), נשיא המועדון, שעליו הוא גם בונה להיות מחליפו בתפקיד. אבל בני מעדיף לרכב עד שימות ומוצא את עצמו נקרע בין נאמנותו לג'וני, המועדון והאופנוע לבין נאמנותו לקתי.
אם לא מצאתם עניין בפסקה הקודמת, סביר שלא תמצאו עניין גם בסרט הזה, מהסיבה הפשוטה שהוא מכוון וממוקד מטרה לצרכן הקולנוע האמריקאי הממוצע, ובעיקר לזה שחובב מפלצות מכניות רועשות ובוכנות מצופות בגריז שמנוני. הצופה הישראלי המזדמן לא יבין מה הסרט הזה רוצה ממנו. עד לסיומו הפושר והצפוי, הסרט מתנהל בנונשלנטיות מעצבנת, שגורמת לשאלה הרטורית הבלתי נמנעת: מה לעזאזל ראינו כאן עכשיו?
למי מכם שיש לו חיבה עזה למטאפורות נאמר כך: "מועדון הרוכבים" מרגיש כמו קולה בלי גזים. הסימנים של הטעם המתקתק שם, אבל זה משקה שטוח לגמרי שלא גורם לעקצוץ הפנומנלי הזה בקצה הגרון. הטעם ב"מועדון הרוכבים" הוא ההופעה של טום הארדי, אוסטין באטלר, ובעיקר של ג'ודי קומר, שלוקחת את ההזדמנות הזו בשתי ידיים וסוחטת ממנה כל טיפה של פוטנציאל. יחד, השלישייה הזו מספקת תצוגת משחק טובה ביחס לתסריט הדליל שניתן לה. באטלר מרבה במבטים מסוקסים סטייל ג'יימס דין ונהמות ופחות במילים, אבל זה יושב עליו בול; טום הארדי הוא טום הארדי - תמיד טוב איכשהו ובמיוחד עם ג'קט עור שחור; קומר, בריטית למהדרין, מפתיעה עם מבטא דרומי אמריקאי מעולה (לאוזן הבלתי מיומנת) ותצוגת משחק משכנעת. עד כאן מעולה. אבל בחייאת ג'ף, מה עם הדרמה (הגזים)?
לא הרבה קורה ב"מועדון הרוכבים". זה סרט שטוח ונטול כל דרמה משמעותית שתסחף את הצופה לתוכו. עד שניקולס מביא את הדמויות שלו לפתחו של מסלול קונפליקטים, פנימיים וחיצוניים, הם מסתיימים בצורה תפלה למדי וחסרים את הפינאלה המכריע. זה הופך את הסרט לאנמי, שבסך הכל מתאר מספר סגמנטים בחייהם של אנשים רנדומליים שתקועים בתוך מצב קיים ולא פתור. זה לא מתגמל ומשאיר את הצופים מתוסכלים.
הסרט כאמור מושתת בעיקרו על מערכת היחסים הסבוכה של קתי, בני וג'וני, כשבני נקרע בין קתי לג'וני כמו ילד קטן שנקרע בין שני הוריו הגרושים. וזה בסיס מעולה לדרמה שאפשר למצוא במספר לא מועט של סרטים. כשקתי סוף סוף עושה צעד אמיץ, מתעמתת עם בני ודורשת ממנו לעזוב את המועדון, הוויכוח נקטע באמצע כשבני פשוט יוצא מהחדר. וההרגשה שאנחנו תלויים באוויר מלווה את הסרט לכל אורכו. מה גם ששלוש הדמויות לא עוברות מסע ופיתוח משמעותי. הן די סטטיות ומקדשות מצב קיים, וזה מתסכל. בעיקר כי יש כאן חומר טוב לעבוד איתו ושחקנים מצוינים שיודעים לבצע את העבודה. זה פשוט לא מתחבר.
סביר להניח שאלמלא נוכחותם של באטלר והארדי, "מועדון הרוכבים" לא היה מגיע להפצה בישראל. בכל זאת, בתרבות הישראלית, שבה רוכבי האופנועים הכי קשוחים הם גברים בגיל העמידה שנפגשים בשבתות על קפה טורקי ובורקס באזור השרון בואכה צפונה משם, אין באמת עניין בסרט כזה. מה שכן אפשר לזקוף לזכותו הוא את הפסקול הנוסטלגי, הצילום נהדר ועבודת הבימוי הטובה של ניקולס. אבל מה כל זה שווה כשאין כאן קמצוץ של דרמה?