עבור בני שכבת גיל מסוימת, שהעבירו את שנות ההתבגרות שלהם במחשבה ש"אבודים בטוקיו" הוא לא רק סרט יפה ונוגה אלא יצירת מופת ואבן דרך בתולדות הקולנוע (עבר לנו מאז, הכל טוב), סופיה קופולה היא לא פחות מקאטניפ. היא נפית החתולים הקולנועית שלנו - יוצרת מעניינת שמהלכת על חובביה איזשהו קסם משכר שגורם לנו לייחס חשיבות רבה לגוף העבודות שלה. הבעיה מתגלמת כשמתחילים לפרק את גוף העבודות הזה ומגלים שהוא לא מאוד אחיד: על כל "חמש ילדות יפות" המהורהר יש לה איזה "אי שם" משמים. כנגד כל "מארי אנטואנט" הריקני אך מהנה היא מביימת גם את "בלינג רינג" הריקני והלא מהנה בעליל. ובכל זאת, משהו בצירוף המילים "הסרט החדש של סופיה קופולה" הוא נוסחת קסם שקשה לסרב לה, גם כשהתוצאה היא סרט בינוני ושכיח כמו "און דה רוקס", שעלה בשבועות האחרונים בשירות הסטרימינג של אפל.
"און דה רוקס" - שפירושו "עם קרח" אבל גם "על הקרשים" - הוא שיתוף הפעולה החדש של קופולה ואחד משחקניה הקבועים והמוערכים ביותר, ביל מאריי. הפעם, מאריי הוא פליקס, הורה מבוגר וסב לא מאוד אחראי, שגורר את בתו, לורה (רשידה ג'ונס), למסע הזוי אך אלגנטי בניסיון להוכיח לה שבן זוגה בוגד בה. ואם יש דבר שפליקס בקיא בו זה בגידות: לורה, שהיא למעשה גיבורת הסרט ועלילת "און דה רוקס" נמסרת מנקודת המבט שלה", גדלה בצל אביה הבוהמיין והמוכשר, שהיה אהוב תמיד על כל הנשים שפגש, אך התקשה להחזיק מערכת יחסים יציבה וחיסל את נישואיו לאמה. המרד של לורה בחיים הססגוניים של אביה - שעקר לפריז ומעביר את ימיו בשתיית יין משובח ונהיגה במכוניות וינטג' - הוא בדיוק בהתנרמלות שלה. היא אישה מוכשרת ואסרטיבית, אבל גם מאוד משועממת, שמכלה יותר מדי אנרגיה על תפקידה כאמא משקיענית לשתי ילדות מתוקות וכרעייה תומכת לבן זוג שאף פעם לא נמצא בבית ועובד בעסק שהיא לא לגמרי מבינה או מחבבת. יש לה כסף אבל אין לה אתגר אמיתי בחיים וההופעה הפתאומית של פליקס מאפשרת לה, ולו לרגע, לברוח מחייה הנוחים והלא מעניינים בעליל.
אבל לבריחה הזאת יש מחיר. ככל שלורה ופליקס מתקרבים, וככל שהבת נזכרת בכיף שאביה מביא עמו, היא גם נשבית בקסם של דעותיו, והדעות של פליקס גורסות שגברים נועדו לבגוד. השיחות של השניים שנונות וקולחות, אבל גם מאוד פסקניות - לורה תמיד מנסה להאמין שיש סיכוי לאהבה מונוגמית, ופליקס תמיד מספק לה הסבר יעני-ביולוגיים לכך שהאושר האמיתי טמון במרדף אחר עוד ועוד נשים, ורצוי צעירות ויפות. ואם בהתחלה היא יודעת לקחת את דבריו בערבון מוגבל, האמונה שלה אט-אט מתערערת ובסופו של דבר פליקס מצליח לסחוף את לורה להרפתקה לא מתוכננת וחוצת גבולות, שבסופה לא בטוח שיהיה לה תא משפחתי כמו שתמיד חלמה עליו.
וכל זה נחמד. נחמד מאוד אפילו, אבל האמינו לי שעשיתי חתיכת חסד עם עלילת "און דה רוקס" והיא מתוארת כאן בנדיבות. בפועל, הסרט הקצרצר הזה (92 דקות כולל כל כתוביות הסיום) מתנהל בעצלנות, בנועם ועם מתח מינימלי. הדמויות בו עוברות שינויים מזעריים, וכשהן כבר מגיעות לאיזו תובנה חדשה על חייהן - פליקס מגלה כמה הרחיק מעליו את לורה, לורה מבינה שהחיים המושלמים שיצרה לעצמה אולי לא מושלמים כל כך - הן תובנות מאוד שמרניות. קופולה תמיד התענגה על בורגנות, נהנתה להתפלש לתאר חיים של אושר ונוחות, ושרטטה בהם סיפורים סבלניים על דמויות חכמות ועצובות. אבל עד כה לפחות היו לה התעוזה והנימוס לומר שהחיים היפים האלה אינם מושלמים. "און דה רוקס", לעומת זאת, הוא שיר הלל לזוגיות מסורתית עם חלוקת תפקידים שנלקחה היישר משנות ה-60. הגברים בו הם פלייבויז חסרי אחריות או בוגדים פוטנציאליים והנשים בו הן מכשפות צקצקניות שאוספות צעצועים מהרצפה ולא אוהבות לאכול גלידה. פליקס מוצג אמנם כאיזו אפשרות אחרת, כמישהו שהצליח להערים על המערכת וליצור איזו מסגרת חיים אלטרנטיבית ומהנה יותר - אבל הוא גם ליצן עצוב ולוזר שזקנתו מביישת את נעוריו.
למזלו, הוא משוחק על ידי ביל מאריי. בעוד ג'ונס עושה עבודה סבירה ותו לא בתפקיד הראשי, מאריי כמו פלש למוחה של קופולה והפך את אוסף הקלישאות של פליקס לדמות אמיתית, מרגשת ומשכנעת. הוא פיקח ומקסים להפליא, אבל הסרט נותן לו גם כמה הזדמנויות להסיר את מסכת הצ'ארם הזו ולגלות את הפנים שמותשות שמתחתיה. מאריי מזגזג היטב בין הקצוות האלה, ודמותו היא עמוד השדרה של הסרט. שאר השחקנים כמעט ולא ראויים לציון, למעט ג'ני סלייט בתפקיד זעיר אך מצחיק כאמא חרמנית וקלולסית בבית הספר בו לומדות בנותיה של לורה.
מבחינה טכנית, "און דה רוקס" הוא לא משהו לכתוב עליו הביתה. הוא מצולם היטב (קופולה היא אמנית החללים הסגורים, והיא פורחת כשנותנים לה לצלם מסעדות ובתים מבפנים) וערוך באלגנטיות. המוזיקה שלו נעימה ומשרתת היטב את העלילה הדלה של הסרט. אבל איפה זה ואיפה מפגני העוצמה האסתטיים של "מארי אנטואנט"? איפה הסטייל המדויק של "בלינג רינג" והאווירה הציורית והקריפית של "הפיתוי"? נראה כאילו מרגש שקופולה הבינה שהסרט החדש שלה מיועד לשירות סטרימינג היא גם הרגישה צורך להקטין את קנה המידה שלו ולהנגיש אותו לאיזה צופה מדומיין, והיא חששה שהצופה הזה לא יבין את הטריקים שהפכו אותה לקולנוענית מפורסמת.
כי יותר מכל, "און דה רוקס" מרגיש כמו פרק בסדרת טלוויזיה סבירה. הוא מציג בעיה - ופותר אותה. מביא דמויות חדשות, מפתח אותן בזריזות ודואג גם להעביר אותן תהליך פסיכולוגי מזורז. הקונפליקט בו כאילו מותח, ובעצם ממש לא. והוא גם באמת בלתי זכיר - מלבד ההופעה הטובה של מאריי אין בו שום דבר שבולט לטובה או לרעה. ואם זו דעתה המנומקת של קופולה על התבגרות ומשפחתיות אז ברכותינו, היא שבעה ובינונית בדיוק כמו הגיבורים שהיא לעגה להם בעבר.