החיים והקריירה של השחיינית דיאנה ניאד כל כך הולמים את הקלישאה "מישהו חייב לעשות מזה סרט", שדי מפתיע שהסרט "ניאד" יוצא עשור שלם לאחר שהיא השלימה את ההישג הגדול בחייה: שחייה במים פתוחים מקובה לפלורידה. ניאד, כיום בת 74, התפרסמה בשנת 1975 כשהקיפה את מנהטן בשחייה בזמן שיא עבור גברים ונשים - 48 ק"מ ב-7:57 שעות. מהר מאוד היה ברור לתקשורת האמריקאית שלא מדובר בעוד ספורטאית, אלא באישה עם תכונות כמעט על-אנושיות ושגעון גדלות תואם. כי אם יש אנשים שנועדו להיות כוכבים, דיאנה ניאד היא דוגמה קלאסית.
הסרט "ניאד" ("Nyad"), שעלה בסוף השבוע שעבר בנטפליקס במקביל להפצה מצומצמת בקולנוע, לא מבזבז יותר מדי זמן בהצגת העבר וסיפור הרקע של הגיבורה, וצולל היישר למים העמוקים: בגיל 60, עם קוצים בישבן ותחושה שהיא כבר לא דוחפת את עצמה להישגים ענקיים, ניאד החליטה שהיא לא תעזוב את העולם הזה בלי להשלים את המשחה האמביציוזי שנכשלה בו בגיל 28. אז, בשנת 1978, היא ניסתה לשחות מקובה לפלורידה, מרחק של 177 ק"מ, כשהיא מוגנת על ידי כלוב נגד כרישים - ונכשלה. באותה השנה השחיין האמריקאי וולטר פוניש השלים את אותו המסלול בעזרת כלוב נגד כרישים וסנפירים, וב-1997 שיחזרה את ההצלחה השחיינית האוסטרלית סוזי מרוני.
אבל ניאד, כפי שהסרט מדגים היטב, לא הייתה מעוניינת רק בצליחת המשימה - היא רצתה לעשות משהו שונה מקודמיה ובכך לקבוע שיא חדש, לכן החליטה לוותר על הכלוב ועל הסנפירים. כאן מגיע ספוילר לסרט, ולמעשה למציאות: לאחר ארבעה ניסיונות כושלים שהחלו ב-2011, בשנת 2013 ניאד השלימה את השחייה ההיסטורית בזמן של 53 שעות. יחד עם זאת, ספר השיאים של גינס והאגודה העולמית לשחייה במים פתוחים אינם מכירים בהישג של ניאד, מאחר שלא היו מספיק עדים בלתי מעורבים לכך שהיא השלימה אותו ללא כל עזרה חיצונית.
מה נדרש מאישה בת 64 לשחות במים פתוחים במשך 53 שעות? צוות אוהב ומסור, משטר אימונים קפדני, אבל מעל הכל: דבקות במטרה וכוח רצון שלרובנו אין אפילו עשירית ממנו. "ניאד" מציג אותה ככמעט משוגעת - אבל בו בזמן מלאת השראה, וסביר מאוד שתסיימו את הצפייה עם התחושה שגם אתם יכולים לעשות כל דבר העולה על רוחכם. אם רק תתעקשו לסיים את מה שהתחלתם.
הבחירה להתמקד במשימה של חייה ולא לסקור את עברה של ניאד מתבררת כמוצלחת. במהלך השחייה עולים פלאשבקים מילדותה, כולל התקיפה המינית שעברה בידי מאמן השחייה שלה כילדה, אבל אלה שזורים בתוך הסיפור יחד עם קטעי ארכיון של ניאד האמיתית. ההתמקדות הזאת מאפשר לצופה להתלוות למסע הרגשי של ניאד ושל הצוות הצמוד אליה, ובראשו בוני, חברתה הטובה ביותר שגם הפכה למאמנת שלה. כך שגם אם אתם מכירים את הסיפור האמיתי ויודעים כיצד הסרט מסתיים - האפקט הרגשי בהחלט שם.
הכל ב"ניאד" נופל בדיוק למקום: הסיפור מעורר ההשראה והתסריט הממוקד, אבל בעיקר שתי השחקניות הראשיות. ג'ודי פוסטר, שמגלמת את בוני, עושה עבודה מצוינת כהרגלה (וגם חייבת לחשוף בפנינו את שגרת אימוני הכושר שלה), אבל ממש כמו הקשר האמיתי בין שתי הנשים שעליהן מבוססות הדמויות - גם על המסך דיאנה גונבת את הפוקוס לחלוטין. אנט בנינג נעלמת לחלוטין לתוך דמותה של דיאנה, ואפשר ממש להרגיש את האישיות והרוח של האתלטית החד פעמית הזאת מתפרצת מבעד למסך. ניאד האמיתית היא איכשהו אפילו יותר דרמטית וגדולה מהחיים מהדרמטיזציה שלה, אבל בנינג משקיעה את כל כולה בתפקיד הזה. אל תתפלאו אם היא תקבל כמה פרסים עליו.