אנשים אוהבים לומר שהילדות היא התקופה הכי קסומה בחיינו. מי שאומרים את זה ככל הנראה שוכחים כמה חרדות, כאבי לב ומשחקי כוחות פוליטיים מיניאטוריים מלווים את השנים שבין גיל 6 ל-13. זה השלב שבו אנחנו מתחילים להבין שיש לנו רגשות ולומדים איך לעבוד איתם; התקופה שבה אנחנו פוגשים את הזולת ועוד לא יודעים כמה הוא יכול לפגוע בנו, וכמה אנחנו יכולים לפגוע בו. הסרט "קירבה", שמגיע כעת לבתי הקולנוע בישראל, מספר על הרגע שבו אתה מבין כמה מורכב זה לעמוד מול אדם אחר, ועל הקלות הבלתי נתפסת שבה אנחנו יכולים לפגוע במי שאנחנו אוהבים. והוא עושה את זה דרך סיפורם של שני ילדים בני 12.
ליאו ורמי הם החברים הכי טובים. ליאו הוא כמו בן שני עבור אימו של רמי; הבית של רמי הוא כמו בית שני עבור ליאו. לפעמים הם אפילו ישנים באותה המיטה. האם הם כמו אחים? האם הם קצת מאוהבים אחד בשני? אנחנו לא יודעים באמת, וגם הם לא – הם בסך הכל בני 12. אבל חבריהם של ליאו ורמי לספסל הלימודים מתחילים בעצמם לשים לב לקירבה המיוחדת שבין השניים, וזה מצחיק אותם. וכשהמחיר החברתי מתחיל להיות יקר מדי עבור ליאו, הוא מחליט להתרחק מהחבר הכי טוב שלו.
זה נשמע כמו סיפור פשוט על ילדים ביסודי. זה בגדול מה שזה - סיפורם של שני חברים טובים מאוד שנפרדות דרכיהם. אבל זוהי רק ההתחלה: יש ב"קירבה" חומר נפץ רגשי מהסוג שיכול למוטט גם את הצופים הקשוחים ביותר. הבמאי לוקאס דונט (שזכה על "קירבה" בפרס הגדול בפסטיבל קאן) מצליח ליצור אינטימיות אמיתית בינינו ובין דמויותיו, ובכך להזכיר לנו לשעה וחצי איך זה להיות בן 12, רגע לפני שהעולם יגיד לך להתבגר, ואתה מבקש ממנו רק עוד חמש דקות.
"קירבה" (שגם מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר) הוא תזכורת יפה, מרגשת ומרסקת לתקופה שבה רק גילינו כמה כיף זה למצוא את החבר הכי טוב שלך, וכמה ממוטט זה כשהוא עוזב אותך כי אתה לא מגניב מספיק בשבילו. וכשתחושת ה"למה הוא לא רוצה להיות חבר שלי" מגיעה לשיאה ב"קירבה", קשה שלא לתת למלודרמטיות המעודנת של הסרט להלום בך כאגרוף ברזל ולהשאיר אותך על רצפת אולם הקולנוע, שטוף דמע והמום מעצב. קשה להאשים את מי שיחשוב על "קירבה" כעל מסחטת דמעות מניפולטיבית; יש כאלה שירגישו שהסרט מתאמץ לגרום להם לבכות. אני, מצידי, פשוט התמסרתי לזה.
התמסרתי בגלל האלגנטיות שבה דונט בנה את המהלך של ליאו, מילד תמים שאוהב לדבר אל כוכבים ולהמתיק סודות עם סביונים ופרחים לנער שמנסה להתנהג כמו גבר. האמינות שבה נבנות כאן דינמיקות של חצר בית ספר ומלתחות היא בלתי נתפסת, גם אם השנה היא כבר 2023 וראוי היה למקם פה לפחות אתגר טיקטוק אחד. הבדיחות של הילדים (וסת כקומדיה, הטרדה מינית כגאג), הקללות ("למי קראת הומו, יא מתרומם"), הסמולטוקים המטופשים ("אמבפה הוא הרונאלדיניו הבא אני אומר לכם"), חוסר הטקט הבסיסי ונטול הבושה ("תגידו, אתם הומואים או פשוט חברים טובים?"). וגם רגעי הקסם הקטנים: התחושה שאמא של החבר הכי טוב שלך היא עוד חברה טובה בפני עצמה, הריצות האינסופיות אל קצה הזיכרון, בין שדות פרחים צבעוניים לחצר האחורית של רמי. יש כאן את כל מה שנפלא ונורא בשנים הראשונות לחיים שלנו, וזה בזכות כתיבה מדויקת ובימוי רגיש.
אבל זה לא הכל: ב"קירבה" יש כמה מתצוגות המשחק המרשימות שראיתי השנה. השחקן אדן דמברין הוא נער צעיר ויפהפה ששובר את הלב בתפקיד ליאו, וגורם לזה להיראות כאילו הוא פשוט מתנהג בטבעיות והצלם שלידו סתם לחץ על record. על כתפיו מסע ומשא רגשי מהסוג ששחקנים מוכרים ומנוסים ממנו כורעים תחתיו, והוא חוצה איתו את הסרט כמו גיבור. לצדו, גוסטב דה-ואלה בתפקיד רמי מתוק ומעורר אמפתיה באותה המידה.
אבל עבורי הכוכבת האמיתית של הסרט היא אמילי דקן (שהופיעה ב"רוזטה", סרט הפסטיבלים הבלתי נסבל ביותר אי פעם, וזכתה עליו בפסטיבל קאן לפני שני עשורים). דקן מגלמת את אמא של רמי, והיא נותנת תצוגת משחק מדממת, כנה ואנושית שמצליחה לתפוס אישה מהסוג שכולנו מכירים שעומדת בפני התמודדויות שאף אחד מאיתנו לא רוצה לעמוד בהן. על התפקיד הזה היא הייתה יכולה להיות מועמדת לאוסקר ואז גם לזכות בפרס לשחקנית המשנה הטובה ביותר, אם זה היה תלוי בי (וקצת חבל שזה לא המצב, לדעתי).
אין ב"קירבה" סקס או אלימות – לפחות לא אלימות מהסוג הגראפי שמפרנס זכייניות קטשופ. ובכל זאת, הוא אחד הסרטים הכי תובעניים רגשית שראיתי לאחרונה. יש משהו מזכך בקולנוע שפונה אליך ישירות ללב ולבטן ומבהיר שזה בסדר ואף מתבקש לבכות. לא מובן מאליו לקבל סרט כל כך אמוציונלי שמבוים בכזה כישרון, ועוד פחות מובן מאליו לראות סרט שעוסק בלעדית בדמויות שפועלות מאהבה, גם כשהן טועות. זה סרט על ילדים בני 12, אבל הוא בוגר כמו סרט על מבוגרים; בגדול, כל מי שחי בשלום עם קולנוע דובר צרפתית (תוצרת בלגיה הפעם), ויהיה מוכן להכיל סרט דרמה אינטנסיבי, חייב לעצמו את "קירבה". אני חייב להזהיר - קיים סיכוי סביר שתסיימו את הסרט עם עיניים אדומות ונפוחות ואף מנוזל. אבל בקטע מה זה טוב.