כבר שנים שאולפני יוניברסל מנסים להחיות מחדש את סרטי המפלצות הקלאסיים שלהם, ובעיקר נכשלים. תור הזהב של סרטי המפלצות של יוניברסל היה לפני כ-90 שנה: הוא התחיל עם דרקולה (1931) של הבמאי טוד בראונינג ובכיכובו של בלה לוגוסי, שהציב סטנדרט לגילומו של הרוזן המפורסם בתרבות הפופולרית, והמשיך עם סרטים כמו "פרנקנשטיין" (1931), "המומיה" (1932), "בלתי נראה" (1933), "כלתו של פרנקנשטיין" (1935) ועוד. יקום המפלצות של יוניברסל הביא כמה מקלאסיקות האימה המפורסמות ביותר בקולנוע, אבל דעך בשנות ה-50.
בשנת 2014, יוניברסל ניסו להחיות אותו מחדש עם "דרקולה: ההתחלה" ולאחר מכן עם "המומיה" ב-2017, אך נכשלו. רק בשנת 2020 הם סוף סוף ראו את האור בקצה המנהרה, בזכות "בלתי נראה", שהיה הצלחה קופתית וביקורתית והראה פוטנציאל לגרסה מחודשת של יקום המפלצות - כזו שמביאה חידוש, רלוונטיות ומושכת קהלים צעירים. כעת, יוניברסל ממשיכים בכיוון הזה ומנסים את מזלם עם סרט נוסף, קומדיית האקשן "רנפילד", שמנסה להחיות מחדש את דמותו של דרקולה, אלא שבשונה מגרסאות קודמות, הפעם הוא לא הגיבור של הסיפור.
רנפילד (ניקולס הולט) הוא משרתו הנאמן של דרקולה (ניקולס קייג') כבר יותר מדי שנים. הוא מספק לאדון שלו קורבנות לשתות את דמם, ובתמורה הוא זוכה לחיים ארוכים וכוחות-על שמגיעים אליו באמצעות אכילת חרקים. הכל משתנה כשרנפילד נרשם לקבוצת תמיכה המיועדת לאנשים שנמצאים במערכות יחסים תלותיות. התכנון המקורי שלו היה להשיג מהקבוצה הזו בני זוג מתעללים כקורבנות ראויים לדרקולה במטרה להשקיט את מצפונו, אבל על הדרך הוא מגלה שהוא בעצמו נמצא במערכת יחסים רעילה, ושאולי הגיע הזמן לצאת מצלו של דרקולה לחיים חדשים וטובים יותר. דווקא אז, הוא מגלה שקשה להתפטר מהעבודה כשהבוס שלך הוא אדון האופל - והוא במקביל גם הולך ומסתבך בפרשיית פשע, יחד עם שוטרת תנועה שאפתנית בשם קווינסי (אקוופינה).
ייתכן שחלקכם תהיו מופתעים מהעובדה שניקולס קייג' מגלם תפקיד כמו דרקולה, אבל למעשה קייג' כבר מנוסה בז'אנר האימה. השחקן הוותיק נמצא בשנים האחרונות בתקופת רנסאנס של הקריירה שלו, שדעכה במהלך העשור הראשון של שנות האלפיים, וכעת נראה שהיא מתחדשת, עם רצף של תפקידים שרובם אומנם בסרטים שלא הפכו לשוברי קופות, אך הביאו לא רק להערכה מצד המבקרים, אלא גם מצד מעריצים של השחקן, ותיקים וחדשים כאחד. מרבית התפקידים הללו היו בסרטי אימה, כמו "מנדי", "אמא ואבא", "הצבע מהחלל" ו"חנות הפלאים של וילי", אבל לא רק - גם התפקידים בדרמה המוערכת "פיג" והקומדיה "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" תרמו רבות להערכה מחודשת של קייג'. במובן הזה, הליהוק שלו בתור דרקולה הוא הברקה של ממש וקייג' ממשיך לזרוח בז'אנר שבמידה רבה החייה את הקריירה שלו. ב"רנפילד" קייג' מתמסר כפי שרק הוא יודע לקאמפיות של הגרסה הקלילה וההומוריסטית יותר של דרקולה וניכר שהוא נהנה מכל רגע, וכשקייג' נהנה - אנחנו נהנים.
גם ניקולס הולט נכנס בקלות ובחן רב לנעליו של רנפילד המחודש, והוא בהחלט מחזיק בכריזמה מספקת לגיבור ייחודי וביזארי כמו רנפילד. דמותו של רנפילד מופיעה לראשונה בספרו של ברם סטוקר משנת 1897, אך הייצוג הקולנועי הכי מוכר שלו הוא ב"דרקולה" משנת 1931, שם גולם על ידי השחקן דווייט פריי. מאז, לא מעט שחקנים נכנסו לנעליו של משרתו הנאמן של אדון האופל, אבל החותם התרבותי שהשאיר פריי הוא הגדול מכולם והיווה גם השראה ללא מעט פארודיות. רנפילד "המקורי" היה משרת נאמן, מעין אחוז דיבוק ולא בקו השפיות שמנשנש חרקים להנאתו. הפעם, רנפילד עבר "מייקאובר" והוא לא רק שפוי, אלא גם מציג תכונות אנושיות יותר כמו מצפון, רגשות אשם ואמפתיה. מעבר לכך, הפעם החרקים מספקים לו כוחות-על שהופכים אותו למעין גיבור אקשן שמסוגל לפרק בנאדם במו ידיו.
"רנפילד" מחדש לא רק בדמות שעל שמה הסרט, אלא גם בכל הנוגע למהות של הקשר שבינו לבין דרקולה. אם ב"בלתי נראה" ראינו מסגור מחדש של הסיפור לעלילה על בן זוג מתעלל, ב"רנפילד" ממשיכים בכיוון דומה והקשר בין דרקולה למשרתו מוצג באור חדש המותאם במיוחד לשנת 2023 - מערכת יחסים רעילה, שבה דרקולה הוא בוס מתעלל ורנפילד כלוא בקשר תלותי שקשה לו לצאת ממנו. אמנם הכל מוצג בטון קליל והומוריסטי, אך אין ספק שמדובר בנקודת מבט שטרם ראינו ב"דרקולה", מרעננת את הסיפור ומוסיפה לו רלוונטיות לימינו. לצד החידושים, יש גם כבוד רב למורשת של דרקולה ובסרט יש מחוות יפות ליצירות קודמות ובעיקר לסרט משנת 1931, כמו גם קריצות לחובבי הערפדים, כמו שמה של משפחת הפשע - "לובו" (זאב בספרדית), רפרנס היתולי לקשר שבין ערפדים לאנשי זאב.
"רנפילד" היא קומדיית אקשן קלילה, עם נגיעות של אימה (בעיקר של דם ואיברים פנימיים) והרבה מודעות עצמית. הסרט לא לוקח את עצמו ברצינות - ומצליח להמציא מחדש סיפור עתיק בצורה שרלוונטית לימינו. יותר מהכל, "רנפילד" רוצה לבדר - ובהחלט מצליח. אמנם לא תמצאו כאן הברקות קומיות מהסוג של "החיים בצללים", והוא גם ככל הנראה לא יהפוך לקאלט כמוהו, אבל הוא מספק 90 דקות (אורך לא מובן מאליו בימינו) מהודקות של פאן אקשני ומדמם - וזה לגמרי יספק את חובבי הז'אנר. לא בטוח כמה זה מספיק כדי להכריז רשמית על תור זהב חדש של יקום המפלצות של יוניברסל, אבל הוא בהחלט עוזר לנווט אותו בכיוון הנכון.