תרגיל בדמיון מודרך: דמיינו עולם עתידני, השנה היא שנת 2045. העולם מלא ברובוטים משלל סוגים שמבצעים פעולות רבות בחיי היומיום. הטכנולוגיה מאפשרת לבני האדם לעמוד בסלון ביתם, לקרוא לרובוט ללא התראה מוקדמת, למלמל הוראה קטנה ולדעת שהיא תתבצע.
אה. רגע.
דמיינו עולם שבו ישנה טכנולוגיה כה מתקדמת, עד כדי כך שרובוטים ייעודיים יודעים לזהות כתם לכלוך על רצפת המטבח, להגיע אליו, לטאטא אותו, לשאוב, לשטוף ולחטא את המקום כדי שיבריק מניקיון.
אוקיי, הרעיון ברור.
העולם של "הבאג הגדול" – דיסטופיית המדע הבדיוני החדשה של נטפליקס בניצוחו של הבמאי המוערך ז'אן-פייר ז'נה ("אמלי") - מתבסס משמעותית על העולם שבו אנחנו חיים היום. הסיפור מתרחש בעתיד הקרוב, בשנת 2045. הרובוטים בו מתוחכמים קצת יותר מסירי, אלקסה או רומבה - אבל ממש לא בצורה שמנותקת ממה שהטכנולוגיה של ימינו מסוגלת לייצר. בנוסף לאלה, בעולם העתידני של "הבאג הגדול" יש חיות מחמד משובטות (וכך למעשה הן יכולות לחיות לנצח), מכוניות מעופפות ואוטומטיות הן עניין שבשגרה, ורובוטים בעלי בינה מלאכותית מתקדמת מבשלים, מנקים וגם מהווים תחליף לפרטנרים מיניים.
הסיפור מתחיל כשהדיסטופיה שבמרכזו נחשפת רק ברמזים, ולאט לאט מתגלה גודל הצרה של אזרחי העולם ושל החבורה שבמרכז הסיפור בפרט. הפרסומות מותאמות אישית - עד כדי כך, שהן יודעות אם לפני דקה נפל לכם כפתור מהחולצה ומציעות לכם כפתור חדש, או אם נתקעתם כשחיפשתם משהו חכם להגיד בשיחה ואתם צריכים סיוע. תכנית הטלוויזיה הפופולרית ביותר על המסך היא "הומו רידיקולוס", במסגרתה רובוטים משפילים בני אדם, וצבא רובוטים משובטים (בגילומו של פרנסואה לבנטל) מעוניין לקחת לידיו את השלטון.
אך "ביגבאג" איננו מספר אפוס גדול מהחיים, אלא מתמקד בחבורה סבוכה אחת של אנשים. הוא מתרחש בביתה של אליס, בו היא גרה עם בתה המאומצת, נינה. אל הבית מגיע המחזר של אליס יחד עם בנו, וקופצים לביקור גם הגרוש שלה, ארוסתו והשכנה פרנסואז. בדיוק ברגע הזה רמת הזיהום באוויר עולה באחוז אחד, והבית – על מנת להגן על דייריו – נועל את הדלתות. אין יוצא ואין בא.
בשלב הזה נכנסים הדיירים אל מעין קומדיית טעויות שסובבת סביב ניסיונות היציאה שלהם מהבית תוך כדי התמודדות עם מערכות היחסים המורכבות שבתוכו. וכן, למרות האימה המקפיאה שברעיון המצמית של הפיכת המכונות ושלטון רובוטי על בני האדם, האווירה הכללית של הסרט משעשעת הרבה יותר מאשר שהיא מטרידה. כיאה לז'אן-פייר ז'נה, הכל נצבע בצבעים עליזים ופסטליים שמשרים אווירה נעימה וצוהלת.
זו בחירה שאינה מובנת מאליה כלל, והיא חתיכת הימור – אבל היא משתלמת. אנחנו רגילים לראות דיסטופיות קרות ואפלות; כאן, הקו האסתטי הפסטלי, הנגיש והנעים מזכיר כי הסרט לא לוקח את עצמו עד-כדי-כך ברצינות. אותה גישה, ויזואלית ונושאית כאחד, תמשוך אל הסרט גם את הצופים שנשבעו כי דיסטופיות הן מהם והלאה. ההתמקדות במערכות היחסים בין בני הבית, רבות מהן מיניות בלי להתנצל, נותנת נופך אנושי ופמיליארי מאוד.
באופן מעניין למדי ומבלי להיכנס לספוילרים, הסרט מייצר מהלך מעניין של דו כיווניות. בזמן שהעולם הופך לטכנולוגי, קר ומנוכר עד אימה, החבורה הקטנה שבמרכז הסרט דווקא עוברת את המהלך ההפוך, ועושה צעדים משמעותיים על מנת להפוך לאנושיים יותר. דיירי הבית מונעים מתשוקה, כעס, פחד, בושה ואהבה, והם משתמשים בהומור ויצירתיות על מנת לנסות ולצאת מהצרה אליה נכנסו. הם לומדים על רגשות בצורה עוצמתית יותר מאי פעם. התנאים הפיזיים הקשים מביאים אותם לקיצון רגשי, והתוצאה מעוררת מחשבה וגם ומהפנטת כאחד. הקצב של הסרט עובד טוב גם כן, ומסתיים בדיוק בנקודה שהוא מתחיל להימאס.
נכון, אפשר להגיד שזה היה מכור מראש - כי איך יכול להיות ששיתוף פעולה של ז'אן-פייר ז'נה עם התסריטאי גיום לוראן, שהביאו לעולם את יצירת המופת "אמלי", יביא תוצאה רעה? מצד שני, הציפיות לסרט הזה היו בשמיים, והוא הצליח שלא לאכזב. הם יצרו סרט דיסטופיה לאנשים שלא אוהבים דיסטופיות, קומדיה לאנשים שפחות מתחברים לקומדיות ומלודרמה משפחתית למי שלא חשב לעולם שיקדיש למלודרמה כמעט שעתיים. אז כן, יו הד אס אט ז'אן-פייר ז'נה, אבל הוא לא הסיבה שזה פשוט סרט טוב - זה רק בונוס.