"אחד בלב" הוא סרטה השני באורך מלא של טליה לביא. כמה שנים אחרי שסיפורן של החיילות הממורמרות מ"אפס ביחסי אנוש" היה להצלחה מסחררת, ואחרי שכבר חיכינו בקוצר רוח לחזות בפנינה הבאה מבית היוצר של הבמאית המבטיחה - הרגע הגיע ולביא חוזרת עם סרט חדש, שגם הוא מתאר אנשים די ממורמרים. אבל כאן, בערך, מסתכם הדמיון בין הסרט מ-2014 ל"אחד בלב", שעולה בבתי הקולנוע בישראל בסוף השבוע.
"אחד בלב" מתרחש כולו בלילה אחד. הוא מתחיל עם סיום מסיבת החתונה של נועם (רן דנקר) ואלינור (אביגיל הררי). הוא מעצב גרפי, אדם מקורקע ואסוף; היא מורה לדרמה בתיכון, נוטה לרגשנות וטרפת. הפכים משלימים, ככה תמיד אומרים (אבל לא בהכרח צודקים). הדקות הראשונות של הסרט מלוות את השניים כשהם מגיעים למלון המפואר בירושלים לליל הכלולות. מהר מאוד, הסיטואציה הסקסית והמרגשת הופכת למריבה מסויטת. אלינור מגלה שנועם שמר בכיסו טבעת שקיבל מהאקסית שלו רננה (יעל פולמן) במהלך החתונה. מה פתאום היא מביאה לך טבעת ביום שאתה מתחתן, היא תוהה (ולמעשה, אפילו צודקת). הטבעת, בינתיים, כבר הספיקה למצוא את דרכה אל תוך מכשיר איי רובוט (אל תשאלו אותנו איך), אבל אלינור נחושה להכריח את נועם להחזיר את הטבעת לאקסית עוד היום, גם אם הוא לכוד בתוך שואב אבק.
לבושים עדיין בחליפת חתן ובשמלת כלה, הם עולים על מונית למושב אבן ספיר שבפרוזדור ירושלים, שם מתגוררת רננה באופן זמני בבית תאומתה ובעלה. המכשול בצורת הטבעת, שהפריע עד כה לליל הכלולות להתנהל בשלווה, אמור היה להסתלק מדרכם של הנשואים הטריים - אבל רננה לא נמצאת בבית, ואלינור משוכנעת שהיא יודעת איפה היא מבלה את הלילה: בביתו של מיכאל (אלישע בנאי בדמות משעשעת ומבריקה), האקס של אלינור עצמה שלכאורה פלירטט עם רננה בחתונה. נועם כבר מרוט ותשוש מכלתו ההיסטרית, וכל מה שהוא רוצה זה להגיע למלון - אבל לדאבונו, הוא נגרר אחרי שיגעונותיה. מאבן ספיר נוסעים השניים לביתו של מיכאל בשכונת בקעה שבירושלים ונחרדים לשמע קול גניחות מחדרו, שמקורן עוד יתברר בהמשך. הסצנה במהלכה הם מתחרמנים למרות הנסיבות הנ"ל (ואולי דווקא בגללן) היא כנראה היפה ביותר לאורך הסרט כולו.
בשלב זה של הסרט קשה שלא להתבלבל, או יותר נכון להתפזר. נקודת מוצא מציאותית מידרדת לדיאלוגים דרמטיים מאוד, נוטים לתיאטרליות יתר בין בני הזוג, ועובר זמן עד שהקו הקונספטואלי המנחה של הסרט מתבהר ו"אחד בלב" הופך להיות מובן לצופה. זה קורה בדרך לתחנה הבאה במסע לחיפוש האקסים כשהאיי רובוט נלכד במלתעותיה של מכונה לניקוי רחובות, ונועם מצליח בקושי לשלוף אותה משם. זה לא שהסרט חוזר להיות מציאותי - להפך, הוא הופך משונה יותר ויותר (במובן הכי טוב של המילה): השניים מוצאים את עצמם (ביחד או בנפרד? נבחר שלא לספר לכם) בתחנות רבות ומוכרות בירושלים, והסרט מתגלה גם כמכתב אהבה לעיר הבירה של ישראל. בית הספר לקולנוע סם שפיגל, שכונת נחלאות, רחבת "הירח" שברחוב הלל, מגלשת "המפלצת" בקריית יובל, בית ראש הממשלה בבלפור - כל אלה הם רק חלק מרשימת הלוקיישנים האייקוניים שזוכים לכבוד בסרט. במובן האישי, המסע ברחבי העיר מאלץ את בני הזוג להתעמת עם האני שלהם ועם החלקים השפלים ביותר של אותו אני: בין אם מדובר בהתמודדות עם מטענים מעברם הרומנטי, היקלעות להתרחשויות מביכות או מסוכנות, או אינטראקציות מועדות לפורענות עם זרים, מכרים וקרובים.
הבחירה לדחוס כמות נאה של אירועים הזויים עד מופרכים לפרק זמן של כמה שעות משרתת את התקדמות העלילה אבל גם את הזהות הפנימית של "אחד בלב": היא מאפשרת לסרט לגלוש לז'אנר הפנטזיה, והוא אמנם מגיע לארץ המובטחת רק בשלב מאוחר (מדי) אבל עדיין עושה זאת בחן. ולא רק המבנה של הסרט - גם השפה הוויזואלית שלו כולה על טהרת הסמליות: כמו שמלת הכלה של אלינור, שהולכת ומתרפטת מדקה לדקה והופכת מבגד נחשק לסחבה מעיקה ומטונפת, כך גם אלינור ונועם מתגלים על כל כיעורם: הם נשאבים בעל כורחם לתוך הכאוס האישי והזוגי שלהם כאחד ושואבים אותנו יחד איתם.
חלק מנקודות השבר של הדמויות הן מצחיקות, מדויקות ואפילו נוגעות ללב (המפגש עם מיכאל בסם שפיגל, למשל) - וחלקן נראות כאילו הוכנסו לתסריט מתוך רצון ליצור פרויקט ניסיוני, שלא התגבש לחלוטין. ביציאה מאולם הקולנוע, אנחנו עדיין לא ממש מבינים במה צפינו עכשיו או למה נועם ואלינור התאהבו מלכתחילה. נראה שהשאיפה לייצר טרללת גברה על ההיגיון הנרטיבי, אבל "אחד בלב" הוא בכל זאת סרט הרפתקה מחוכם, קולח, מסעיר וקסום, וקשה עד בלתי אפשרי להסיט את העיניים מהמסך בזמן הצפייה בו.