במהלך הצפייה ב"הפרידה" מתגלה עובדה מפתיעה למדי: החוק בסין מאפשר לבני משפחה לעקוף את החיסיון הרפואי, ולא לחשוף בפני אחד או אחת מקרוביהם את דבר מחלתם - מה שהפך כבר להתנהלות די קבועה בקרב לא מעט משפחות. המסורת, מסתבר, נובעת מאמונה מזרח אסייתית לפיה חיי האדם הם חלק מחיי הקהילה (במקרה הזה, המשפחה) ולא שייכים לו באופן עצמאי או בלעדי. הסרט, המבוסס על הסיפור החיים האמיתי של הבמאית לולו וונג, מציג סבתא מבוגרת המאובחנת בסרטן קשה שמותיר לה חודשים בודדים לחיות, ושיכולה ללכת לעולמה מבלי לדעת על עצם המחלה, אם זה רצון המשפחה. זה מה שקרה באמת לוונג, שבת דמותה בסרט, בילי, היא בת למשפחה אמריקאית ממוצא סיני החיה בניו יורק, ומגולמת בסרט על ידי השחקנית והראפרית אקוופינה ("אושן 8", "עשיר בהפתעה").
בילי וסבתה המכונה ניי ניי (השחקנית הסינית זאהו שוזהן) שומרות על קשר קרוב על אף שהאחרונה חיה בסין, והשתיים מתראות לעתים רחוקות בלבד. כאשר ניי ניי מאובחנת כחולה בסרטן ריאות סופני, המשפחה מחליטה לשמור זאת בסוד ממנה בהתאם למסורת, לא לפני מתן הזדמנות עבור כולם להיפרד ממנה. לשם כך, המשפחה מארגנת חתונה ספק-פיקטיבית ובהחלט מזורזת לבן דודה של בילי, וכל הקרובים מגיעים לסין בשביל אותה חגיגה שמסתירה מציאות עצובה בהרבה, תוך התמודדות עם הדילמה המוסרית הקשה של הסתרה מאדם את דבר מחלתו.
בזמן הצפייה בסרט אי אפשר שלא להיזכר בשתי יצירות מוצלחות של השנים האחרונות. הראשונה היא הסרט הצרפתי "מחוברים לחיים" משנת 2011, ששבר לא מעט שיאי צפייה בצרפת בפרט ובעולם בכלל, והשכיל להנגיש לקהל רחב נושא נפיץ ולא קל לעיסוק באופן קליל ומחמם את הלב. ב"מחוברים לחיים" היו אלה שיתוק ונכות מהן סובל הגיבור, וב"הפרידה" מדובר כבר בטאבו גדול אחר - סרטן. היצירה השנייה היא סדרת הדוקו "שמונים וארבע" של כאן 11 מהשנה האחרונה. מלבד העובדה שגם היא עסקה בנושאים אפלים ופחות "סקסיים" כמו זקנה ומוות, הסדרה הציגה יחסים שאי אפשר להישאר אדישים אליהם בין צעירים (במקרה הזה, ממש ילדים) לזקנים, ועשתה את זה באופן רגיש ותוך הסתכלות כנה על מצבים פחות נוחים, בלי לנסות ללכת מסביב - בדיוק כפי שעושה הסרט עם מערכת היחסים בין בילי וניי ניי. באותה מידה שסביר להניח כי לאחר שידור פרק של "שמונים וארבע" מספר שיחות הטלפון מבתים של צעירים לבתים של הסבים והסבתות שלהם עולה בצורה משמעותית - ייתכן בהחלט שכך גם יהיה לאחר צפייה ב"הפרידה".
מעבר להיותו של הסרט אחד המתוקים שנראו על המסך לאחרונה, אפשר וראוי להתייחס אליו גם מבחינה קולנועית נקייה יותר. הסרט בויים ונכתב על ידי וונג, שזהו הפרויקט הראשון שלה בפרופיל גבוה שכזה, והיא השכילה לשבץ בו כמה בחירות אמנותיות והפקתיות מעניינות למדי. נגינת הפסנתר היפהפייה שמלווה את הסרט - שמועמד לפרס אוסקר על הפסקול הטוב ביותר - היא נגינת הפסנתר של וונג עצמה. דמותה של "ליטל ניי ניי", אחותה הצעירה של הסבתא, שחיה בצמוד אליה בסין לאחר ששני בניה של ניי ניי עברו למדינות אחרות, מגולמת על ידי לו הונג, שהיא איננה שחקנית מקצועית אלא אחותה האמיתית של סבתה של וונג, ומשחקת למעשה את התפקיד שהיא עצמה מילאה כאשר אחותה אובחנה כחולת סרטן. הסיפור עלול להישמע כמתכון לקומדיה של טעויות סטייל "סוף שבוע אצל ברני", אבל עצם העיסוק של הסרט בנושא נפיץ כל כך (בכל מדינה, לאו דווקא בסין) כמו סרטן, מבהיר כי זה לא המצב, ו"הפרידה" נע כל הזמן על הרצף שבין דרמה משפחתית לקומדיה שחורה, וממלא את שני התפקידים האלה בהצלחה.
כפי שכבר צויין, הסרט זכה למועמדות אחת בלבד על פסקול בטקס האוסקר הקרוב. בטקס גלובוס הזהב המצב היה מעט יותר מוצלח, כאשר הסרט היה מועמד לפרס הסרט הקומי הטוב ביותר ואקוופינה אף זכתה בפרס השחקנית הראשית בסרט מאותו ז'אנר. ועדיין, בימים בהם הוליווד שוב סוערת על מועמדויות לאוסקר לבנות וגבריות כמעט לגמרי, קשה שלא לכעוס על העוול שנגרם ל"הפרידה", סרט שהוא אמנם לא מושלם, אבל כזה שכל המשתתפים בו הם ממוצא אסייתי ואף נוצר על ידי אישה - שני דברים שעדיין קשה למצוא בהוליווד 2020. מהסיבה הזו מומלץ בהחלט להשקיע שעה וארבעים ולצפות בסרט, ולו רק בשביל אלה שיקבלו הוכחה נוספת לכך שלא משנה מה הרקע ממנו מגיע הסרט, כל עוד יש סיפור אנושי שמדבר כמעט לכל אחד ואחת (ולמרבה הצער, זה לגמרי המצב כשזה מגיע לסרטן) - זה עובד. אם למפיצי הסרט בארץ יהיה מעט מזל ולקהל תהיה מעט סבלנות לסרט שהוא אמנם אמריקאי, אבל דובר סינית ברובו, לא מן הנמנע שמדובר ב"מחוברים לחיים" הבא.