בראש ובראשונה, הבעיה הגדולה של "מאסטרו" היא שבשום שלב לא הופיע שם כוכב פופ ישראלי ומזדקן שקורא "שירה!". למה לקרוא לסרט "מאסטרו" בידיעה שאי שם ישנה מדינה מזרח-תיכונית שהביטוי הזה ישר מזכיר לה את חמו המנוח של קוונטין טרנטינו?
זה לא הקשר הישראלי היחיד של "מאסטרו" - הדרמה הצרפתית החדשה והקלילה שעלתה לאקרנים בסוף השבוע היא עיבוד צרפתי ל"הערת שוליים", אחד הסרטים המעוטרים ביותר שיצאו מארצנו הקטנטונת, עם זכייה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן ומועמדות לאוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר (האחרונה של ישראל עד כה).
"הערת שוליים" לא זוכה בכל הפרסים האלה סתם, שכן באמת מדובר באחד הסרטים הישראליים הכי טובים אי פעם. למרבה האירוניה, "מאסטרו", שגם מספר על בן שלא מצליח לצאת מצילו של אביו, סובל מבעיה דומה – התפוח הזה פשוט לא מצליח להתעלות על העץ. למעשה, התפוח הספציפי הזה ממש לא משהו.
בעוד הסרט הישראלי סיפר על יחסים טעונים בין אב ובנו, שניהם אקדמאים בחוג לתלמוד, הגרסה הצרפתית מתרחשת בעולם המוזיקה הקלאסית הפריזאית. במקום שני פרופסורים: שני מנצחים. האחד - דני (איוון אטאל, "אנתוני זימר"), מנצח צעיר ופופולרי עם בת זוג כנרת יפהפייה ובן מעצבן. השני - אביו, פרנסואה (פייר ארדיטי, "עוד לא ראיתם כלום"), מנצח חמור סבר שנשבר לו לשמוע כל הזמן על כמה שדני מצליח ובאופן כללי קצת בז לבנו היחיד.
יום אחד, פרנסואה, האבא, מקבל שיחת טלפון: הוא הוזמן להיות המנצח והמנהל המוזיקלי בלה סקאלה שבמילאנו, בית האופרה המפורסם והיוקרתי ביותר בעולם. אחרי שהמשפחה חוגגת בפסיביות-אגרסיביות הכרחית, דני הבן מזומן בעצמו לשיחה: מתברר שנפלה טעות. התפקיד היוקרתי יועד לדני, ומזכירה מבולבלת אחת זימנה את האב במקום את הבן. מה דני יעשה ולמי, לעזאזל, יהיה אכפת?
ישנן התרחשויות בסרט הזה. עקרונית, על כף המאזניים מונחת מערכת יחסים רעועה מלכתחילה בין אב לבנו. זה אמור להיות חזק עבור כל מי שיש לו אבא וגם עבור כל מי שאין לו כזה. הבעיה היא שמוקדם מאוד כל הקלפים מונחים על השולחן, ואף אחד מהם לא דרמטי במיוחד. ברגע שמוטלת הפצצה (והיא לא פצצתית במיוחד, כן?) - קל להבין שמדובר בעניין שיכול להיפתר באמצעות שיחה פשוטה בין שני גברים. ועד שהשיחה הזאת תקרה, בעיקר נראה צרפתים נאים (מי יותר, מי פחות) יושבים ובוהים בחלל, מקשיבים למוזיקה קלאסית ולפעמים גם מנצחים עליה. דרמה אין כאן, וגם לא הרבה עניין.
הבעיה היא לא בהכרח האדישות שלי למוזיקה קלאסית. אני לא בקיא בתחום, אבל זה לא אמור למנוע מהבמאי ברונו שיש לגרום לקהל להתפעם. הסרט לא מפעים ולא מרגש, ובטח לא גורם לסור במהרה לבית האופרה ולבדוק מתי אפשר לשמוע את להב שני מנצח על הפילהרמונית - הכל פשוט מאוד סתמי.
הדיאלוגים שנונים לעיתים, פריז פוטוגנית כתמיד, פייר ארדיטי ואיוון אטאל מצוינים ברמתם ומביאים נוכחות וכריזמה לתפקידים די בנאליים, אבל מהר מאוד קל להבין שהכל יהיה בסדר ושאתה למעשה צופה בצרות לא כאלה דרמטיות של אנשים עשירים שמתלבטים בין יעד אירופאי אחד לשני. הפואנטה תגיע, והיא תבוא בצורת סצנת סיום מתוקה מאוד ודבילית להפליא עבור כל מי שיודע דבר או שניים על מוזיקה קלאסית.
למרות שהוא מבוסס על "הערת שוליים", האדפטציה לא נאמנה בכלל למקור וזה בסדר גמור. הקהל לא בא לראות את שלמה בראבא (עם כל הצער שבדבר). "מאסטרו" הוסיפה מספר עלילות משנה על הבן (עכשיו יש לו גם גרושה יפהפייה), שינתה את דמות האב לחלוטין (ב"הערת שוליים" מדובר היה באדם עם ניתוק כמעט קליני מהעולם החיצון וב"מאסטרו" מדובר בפוץ) ושינתה את הפתרון העלילתי.
אבל ההבדל העיקרי פשוט ומצער מאוד: "הערת שוליים" היה מפגן קולנוע ענק: סצנות שלמות ללא מילים שהסבירו לנו הכל, תעוזה להשתמש בטריקים מהסוג שבקולנוע המקומי מתרחקים מהם כמו מאש, סיפורי חיים שלמים שאופיינו לנו במחי מדבקה אחת על טלפון נוקיה ישן. ב"המאסטרו" אין את זה - זו עוד דרמה קומית מנומסת ונטולת ייחוד. לא מדובר בסרט רע וקהל היעד שלו כנראה יתמוגג ממנו – אבל בחייאת, יש סרטים הרבה יותר טובים שאפשר לראות עכשיו. אין סיבה לבזבז עליו שעתיים ויותר מ-40 שקלים.