מדהים כמה הסטנדרטים שלנו קבועים כשאנחנו צופים בקומדיה רומנטית. מז'אנרים אחרים אנחנו מצפים שיטלטלו אותנו כל פעם מחדש, שישברו מוסכמות, שיפרקו מסגרות קיימות ויבנו חדשות - ובמקרה של קומדיות רומנטיות, אנחנו מסתפקים כל פעם מחדש באותה נוסחה קבועה: ההיתקלות הראשונית המגושמת אך המבטיחה, המכשול שניצב בדרך, הנשיקה שמגיעה בסוף. אבל גם הז'אנר הזה, שמעולם לא התיימר להיות מתוחכם או ערמומי במיוחד, משתכלל לאיטו: הדוגמה הבולטת מהשנים האחרונות היא דווקא אחת ישראלית, הסדרה "בלאדי מורי", שהעניקה לדמויות שלה טוויסט מדהים בפרק האחרון כשהיא שוברת את אחד החוקים הכי יציבים של הז'אנר - שלפיו הזוג שקיווינו שיהיה ביחד בהתחלה הוא הזוג שיהיה ביחד בסוף.
בניגוד לסדרה ההיא, סרט הרום-קום החדש של נטפליקס - שקיבל את השם המעפן "אהבה ממבט ראשון" ("Love at First Sight") - הולך ממש לפי הספר, כנראה בגלל שהוא מבוסס על אחד. חשוב לומר שנוסחתיות היא לא בהכרח חיסרון: קומדיה רומנטית טובה יודעת לצקת לתוך התבניות המוכרות סיפור אהבה מסעיר עם דמויות מעניינות, ככה שגם אם אין הפתעה יש התמוגגות, וזה יותר ממספיק. זה לא המקרה ב"אהבה ממבט ראשון": סרט חמוד ללא ספק, אבל כזה שסיפור האהבה שבמרכזו הוא לא באמת אגדי ומרגש כמו שהוא מתיימר להיות.
אנחנו נכנסים לעולמם של האדלי (היילי לו ריצ'רדסון, שהבריקה בתור פורשיה ב"הלוטוס הלבן") ואוליבר (בן הארדי, "רפסודיה בוהמית"): היא צעירה אמריקאית, הוא צעיר בריטי, ואת רוב מה שאנחנו צריכים לדעת עליהם אנחנו למדים כבר בדקות הראשונות של הסרט, דרך הקריינות של ג'מילה ג'מיל ("המקום הטוב"). היא מספרת לנו על הפחדים הכי גדולים שלהם וגם על ההבדלים ביניהם - האדלי מבולגנת, אוליבר מסודר, היא מאחרת כרונית והוא תמיד מגיע בזמן, היא תמיד שוכחת לטעון את הטלפון והוא מסתובב עם סוללה מלאה. ואכן, בני הזוג לעתיד נפגשים לראשונה כשהאדלי מפספסת את הטיסה שלה ללונדון, נאלצת לעלות על הטיסה הבאה שיוצאת רק בעוד שעה וחצי - ומגלה שהמכשיר הנייד שלה מת. הבחור הנחמד בעמדת ההטענה מציע לה להשתמש במטען שלו, והם מתאהבים ברגע שבו העיניים שלהם נפגשות. לכאורה.
הדייט הראשון שלהם מתרחש כבר באחת המסעדות בשדה התעופה, אבל על המטוס הם נאלצים להתנתק - הוא במחלקת תיירים והיא במחלקת עסקים, בלית ברירה - עד שהחגורה של אוליבר מתגלה כתקולה והוא מועבר, ממש במקרה, למושב שליד האדלי. אחרי הטיסה הם מנסים להחליף פרטים, אבל באותו רגע, כמובן, הסוללה נגמרת. אז דרכיהם שוב נפרדות, ולאורך הסרט הם עושים מאמצים להגיע אחד לשנייה, בזמן שכל אחד מהם נמצא באירוע הגדול שלשמו הוא טס ללונדון מלכתחילה: האדלי בחתונה של אביה עם אישה שהיא לא מכירה, ואוליבר, כך מתברר בהמשך, ב"טקס האשכבה" של אימו, שגוססת מסרטן וביקשה לכנס כל הקרובים אליה לחגיגה אחת אחרונה. בכל מקום מגיחה, בתפקידים שונים (דיילת, נהגת אוטובוס וכו'), ג'מילה ג'מיל - שמלבד היותה הקריינית מתפקדת בסרט הזה גם כמעין "קופידון", ועוזרת להאדלי ואוליבר לעשות עוד ועוד צעדים בדרך לאיחוד המיוחל.
כבר מהרגע הראשון האדלי ואוליבר מדברים כאילו הם בטוחים לחלוטין בעניין של הצד השני בהם, כאילו ברור להם שהאינטראקציה הזו רומנטית - וזו אחת הבעיות המרכזיות של התסריט. הרי גם אנשים שנדלקים זה על זה מההתחלה - ושלא יהיה ספק, אני מאמינה באהבה ממבט ראשון - לא מרשים לעצמם להיות עד כדי כך פגיעים וחשופים בשלבים כאלה מוקדמים (למשל, כשאישה מבוגרת במטוס מתייחסת אל האדלי ואוליבר כאל בני זוג, ואף אחד מהם לא מתנער מההנחה, כאילו אין להם צורך לדאוג מפגיעה של הכבוד העצמי שלהם). בקומדיה רומנטית סטנדרטית אנחנו מתוכנתים להאמין באהבתם של בני הזוג הפוטנציאליים שעל המסך כבר מהגט-גו, כך שמחוות פלרטטניות למיניהן הן אכן דבר מתבקש - אבל הקרבה אמורה להיבנות בהדרגה, לא להתפרץ במלוא עוצמתה כבר בסצנות המשותפות הראשוניות. והבחירה הזו של "אהבה ממבט ראשון" בעייתית משתי סיבות: היא מונעת מהסרט להיות מותח, והיא פוגעת באמינות של הכימיה בין שני הגיבורים.
השחקנים הראשיים מתוקים והם בהחלט עושים את כל מה שביכולתם כדי להרים את התסריט הפגום. היילי לו ריצ'רדסון מקסימה בתור האדלי, ובן הארדי הוא בדיוק השחקן שצריך לגלם את דמותו הלחוצה וטובת הלב של אוליבר. הנוכחות של ג'מילה ג'מיל בהחלט מוסיפה קצת צבע והיא גם מעניקה לסרט את האינפוט הייחודי לו: כקריינית, היא מתרגמת את חייהם של האדלי ואוליבר לנתונים מספריים וסטטיסטיקות, וכשדכנית סמויה היא מכניסה לעלילה אלמנט על טבעי, ובעצם מתפקדת כהתגלמות האנושית של הגורל. אבל בסופו של דבר, כל זה לא מציל את "אהבה ממבט ראשון". לא רק שהדינמיקה בין הגיבורים הרבה פחות מפעילה ממה שהיא מנסה להיות, אלא שהמכשול שגרם לנתק ביניהם מלכתחילה - כאמור, סוללה שנגמרה - פשוט לא דרמטי או חזק כל כך.
מי שכן כתובים טוב הם דווקא ההורים של אוליבר, בגילומם של דקסטר פלטשר וסאלי פיליפס, שבכמה דקות מסך משותפות - בתוכן סצנה אחת מרגשת במיוחד - מצליחים להציג זוגיות שהיא הרבה יותר מעניינת מזו שהסרט שם במרכז. גם רוב דלייני, בתפקיד האבא המרוחק של האדלי, כובש וכריזמטי כרגיל - אם כי הדינמיקה המשפחתית בצד הזה של הסרט לא ממש מפוצחת. בעוד שאוליבר זוכה לסגירת מעגל ומוצא את האומץ להתעמת עם החרדות - מהפתעות בכלל וממות אימו המתקרב בפרט - האדלי לא באמת מקבלת את הטיפול התסריטאי שמגיע לה. כן נרשם פיוס בינה לבין אביה, אבל אנחנו לא מקבלים הסבר ראוי לנתק הממושך ביניהם, והיא לא ממש מקבלת סליחה.
בסוף הסרט - ספוילר, סורי נוט סורי - מגיעה נשיקה, ואי אפשר היה להעלות על הדעת סיום אחר. מה גם ש"אהבה ממבט ראשון" מרחיק לכת ומתאר עבורנו בפרוטרוט גם את המשך החיים המשותפים של השניים, שמתברר שנשארו ביחד עד המוות, וזה קצת חבל; הרבה יותר כיף לא לדעת. אבל זה לא סרט לצפות ממנו לעידון. בסופו של דבר, מדובר בקומדיה רומנטית קלישאתית שכנראה תשמח את חובבי הז'אנר, אבל ממש לא תעיף להם את המוח - תחליטו אתם אם להשקיע בה את השעה וחצי שהיא דורשת.