ג'יימס קמרון הוא הבמאי הראשון שביים שני סרטים שהרוויחו שני מיליארד דולר. אחריו, צמד במאים אחד השווה את השיא הזה - למרות ששמותיהם מוכרים הרבה פחות: האחים ג'ו ואנתוני רוסו. האחים רוסו ביימו את "הנוקמים: מלחמת האינסוף" ו"הנוקמים: סוף המשחק", ומאז הם הפכו לצמד האחים הכי חזק בהוליווד (שזה לא כל כך קשה, בהתחשב בזה שהאחים כהן כנראה כבר לא). הבעיה? כל סרט שהם ביימו מחוץ ליקום הקולנועי של מארוול לא באמת נוחת חלק. "צ'רי" היה הניסיון הראשון שלהם אחרי ההצלחה הכבירה של "סוף המשחק", והוא נחשב לאחד הסרטים הגרועים של השנים האחרונות; כעת, עם "האיש האפור" ("The Gray Man") שעלה בסוף השבוע בנטפליקס, אין אלא להסיק שהשניים יודעים לעבוד בעיקר בעולם שמישהו אחר כתב עבורם.
בהתחלה כל האירוע נראה די פשוט. ראיין גוסלינג הוא אסיר נטול שם שמגויס על ידי איש CIA מסתורי אך חביב כמתנקש לעת מצוא. 18 שנה קדימה, האסיר כעת עונה לכינוי 6, והוא כבר מכונת הריגה מדופלמת. הבעיה? איש ה-CIA שאחראי עליו עכשיו (בגילומו של רגה ז'אן פייג', הדוכס מ"ברידג'רטון") שולח אותו להרוג אנשים בשביל סגירות חשבון אישיות, ולא לשם שמיים. כש-6 שלנו מבין שייתכן והוא יהיה הבא בתור, הוא מחליט לברוח בשעה שכל ה-CIA מזנבים אחריו, ובראשם שכיר חרב חדש שגייסו: לויד, פסיכופת אלים ומוכשר בגילומו של כריס אוונס, הלוא הוא קפטן אמריקה.
החדשות הטובות הן שהאקשן ברובו מצוין. עבור רבים זה מספיק: פיצוצים, מכות ומרדפי מכוניות יכולים לעשות את היום כשהם נראים טוב מספיק. ב"האיש האפור" יש כמה רגעים שבעיקר מבאס לראות על המסך הקטן שנטפליקס מסתמכת עליו - כמו רגע שבו 6 מחסל כמה חבר'ה שרוצים להרוג אותו בשעה שהוא מפרק מטוס באוויר - אבל יש עוד כמה וכמה רגעים שבאמת מראים לאן הלכו 200 מיליון הדולר שנטפליקס הטיחה באחים רוסו ובסרט היקר בתולדותיה. מה שבאמת משמח הוא שחלק ניכר מאותם רגעים מפוצצי אקשן, גם אם לא כולם, נראה כמו משהו שנעשה בשימוש באפקטים מעשיים ולא בלעדית באפקטים דיגיטליים וממוחשבים, ובכך כל העניין נראה קצת פחות מלאכותי.
הבעיה היא הטון: כל הבלגן האנטי-מציאותי הזה נלקח מאוד ברצינות על ידי כל המעורבים בדבר, וזה מביך ומתיש. גוסלינג וה-6 שלו עוברים תלאות שהאדם הסביר לא יעבור בלי למות, וזה ממש בסדר - סרטים כמו "האיש האפור" מתקיימים בעולם מקביל שבו ניתן לשרוד פיצוצים, צלילות עמוקות וצניחה חופשית מגובה מאות קילומטרים ולהגיב ב"אאוץ'" קליל, אבל אפשר לצפות מהדמויות שלהם שיגיבו במודעות עצמית מינימלית לכך שכל זה די דבילי. דביליות היא לא מילה גסה, ומצער שהאחים רוסו לא הזכירו לעצמם את זה כשהם ניגשו לסרט. בעיקר מצער שהם לא הבהירו את זה לשחקנים היקרים, שרובם מסתובבים לאורך כל הסרט עם אותו פרצוף תשעה באב.
האחים רוסו קיבצו צוות יוצא מן הכלל של שחקנים נהדרים שלא עושים כלום עם מה שקיבלו. ראיין גוסלינג שחקן אדיר, למרות שכשהוא נדרש לגלם את הגבר הגברי שיורה ברובים הוא אכן נוטה להיות צנון. כאן הוא באמת לא עושה שום דבר מרשים במיוחד, חוץ מלהוריד חולצה לחצי דקה. רגה ז'אן פייג' היה אש נוזלית ב"ברידג'רטון", וכאן הוא נון-נוכחות מעוררת אדישות; אנה דה ארמס מגלמת תפקיד דומה למרגלת-העל האתלטית והקופצנית ב"לא זמן למות", ובעוד שבסרט ההוא היא הייתה מקסימה, סקסית וכיפית, כאן היא פשוט... נמצאת. הפספוס הגדול הוא עם דמותו של אוונס, שהיה יכול להיות נבל השנה אבל פשוט מפספס מדי סצנה את הרגעים הכי בשריים שנכתבו לו. היוצאת מן הכלל היא שחקנית האופי אלפרה וודארד, אחת השחקניות הטובות בעולם שמתארחת פה בתפקיד בן שלוש סצנות ומוכיחה שיש שחקנים שיכולים לעמוד גם בפני במאים שלא יודעים לביים אותם, תסריטאים שלא יודעים לעשות להם כבוד, ובכל זאת ליצור דמות שקשה לשכוח - גם אם את הסרט עצמו לא נזכור.
זאת בעיה, בגלל שאקשן טוב עובד בעיקר כשאכפת לך מהאנשים שמתמרנים בתוכו. "מת לחיות" הוא אחד הסרטים הגדולים ביותר אי פעם בגלל שג'ון מקליין הוא מעורר הזדהות, ובגלל שברוס וויליס עיצב אותו כגבר שאוכל סרטים על כל פיצוץ שהוא מתחמק ממנו ועל כל כדור שנורה לעברו. "להרוג את ביל" הוא קלאסיקה מודרנית בגלל שהכלה היא דמות מכמירת לב שרוצה להתאחד עם הבת שלה, ולכן כל קרב חרבות שניהלה נחרט בתודעה. הגיבורים של "האיש האפור" לא מעניינים, אפילו כשלעלילה נדחפת ילדה קטנה ומשעממת שצריך להציל אותה; לחלק מהגיבורים האלה אפילו אין שם. הפיצוצים והמכות של הסרט הזה עלו פי 10 מאלה של "מת לחיות" ו"להרוג את ביל", אבל גם אוהבי הסרט ישכחו אותם אחרי שבוע לכל היותר.
האחים רוסו כן מנסים להשתמש כאן באיזשהן הברקות בימוי קלות: מצלמה משוטטת שרצה ברחובות העיר בצורה בלתי אפשרית, שימושים לא-שגרתיים בשירי פופ וזהו, בערך. אין הרבה אופי בסרט, ולמרות ההשקעה הניכרת בו, מדובר באירוע סתמי שעלה יותר מדי כסף והחזיק יותר מדי זמן. זה לא משהו שחובבי האקשן יסבלו מבהייה בו, אבל גם - ובעיקר - להם מגיע משהו יותר טוב מזה.