"בייביגירל" (Babygirl) הוא הסרט השני שיוצא בטווח זמן של פחות משנה, שבו ניקול קידמן מנהלת רומן עם גבר אשר צעיר ממנה באופן משמעותי. הראשון היה "פרשה משפחתית", ובו היא גילמה סופרת מוערכת שמתאהבת בכוכב קולנוע שחצן (זאק אפרון), שהוא גם הבוס של הבת שלה. אבל בעוד הסרט עם אפרון היה קומדיה רומנטית נטפליקסית, על כל מה שמשתמע מכך, "בייביגירל" - מותחן ארוטי מבית אולפני A24 - יכול להרשות לעצמו לקחת את סיפור הבסיס הזה, שבמרכזו גבר צעיר ואישה מבוגרת, למקומות מסוכנים באמת.
קודם כל, פער הגילים גדול יותר (בין קידמן לבין האריס דיקנסון, שמככב לצידה, מפרידות כמעט שלושים שנה); שנית, הרגש שמצית את הרומן, ושעליו מושתת הסרט כולו, אינו אהבה רומנטית אלא תשוקה מינית.
את הסרט כתבה וביימה הלינה ריין ("משחקי רצח"). הוא מתמקד ברומי מאתיס (קידמן) שחיה חיים שהם לכאורה מושלמים: היא המנכ"לית של חברת רובוטיקה מצליחה; היא גרה בדירה מפוארת בניו יורק (ובחגים, באחוזה כפרית מעוררת קנאה); היא אמא לשתי בנות מתבגרות ומתוקות, ונשואה לג'ייקוב (אנטוניו בנדרס), במאי תיאטרון במקצועו, שאוהב אותה מאוד. נראה שיש לה הכל - אבל למרות זאת (או אולי, דווקא בגלל זה) היא מרגישה שמשהו חסר לה. המשהו הזה הוא סקס מספק. או ליתר דיוק, סקס שבו היא - כבעלת השליטה והעוצמה בחיים האמיתיים - תוכל להתנסות, לשם שינוי, בתפקיד הנשלטת.
ניקול קידמן בריאיון ל-mako: "עשיתי הרבה סרטים וצילמתי לא מעט סצנות אינטימיות, אבל לא בנסיבות כאלה"
האורגזמה של רומי מהסצנה הראשונה של "בייביגירל" מתגלה כבר בסצנה השנייה כמזויפת - כשבעלה כבר ישן, היא מתגנבת החוצה מחדר השינה, נשכבת על הרצפה ומאוננת מול סרט פורנו. ואכן, האיש שיספק את הפנטזיות המיניות הקינקיות שלה איננו ג'ייקוב המקסים, שרוצה רק, אם לומר זאת בפשטות, לעשות איתה אהבה.
בדרכה לעבודה, רומי עדה לאירוע משונה: כלבה שחורה מתפרעת ברחוב, ובחור צעיר (ודי חתיך), שאיננו הבעלים של הכלבה, מצליח בדרכו המסתורית להרגיע אותה. מיותר לציין מה האירוע הזה מסמל. בכל מקרה, אותו בחור (דיקינסון) מופיע כמה שעות לאחר מכן במשרד של רומי. קוראים לו סמואל, ומתברר שהוא אחד המתמחים החדשים בחברה. קשר העין האינטנסיבי מבהיר שיש כאן מתח מיני הדדי - שמתממש בהמשך, כשסמואל מתעקש שרומי תהיה המנטורית שלו: תירוץ שקוף-בלי-להתנצל לניסיון שלו לייצר מצב שבו הם נמצאים לבד בחדר.
סמואל קולט בדיוק מה רומי רוצה ממנו - להיות הכלבה השחורה ההיא - ומנסה לפתות אותה. היא עצמה לא מתמסרת במהירות: הן בגלל הבושה שכרוכה בהיענות לפנטזיות ה"חריגות" שלה, והן בגלל הפחד לפגוע בו (כמתמחה צעיר שכפוף לה מקצועית) ובעצמה (כבוסית שלו שעלולה לאבד הכל).
בסופו של דבר, ומן הסתם זה לא ספוילר, רומי מתמסרת: השניים פוצחים ברומן סודי וקינקי שמבוסס על יחסי שולט-נשלטת, רומן שבשלב מסוים הופך למרכז קיומה של הדמות הראשית. אלא שאז, העניינים משתבשים בין היתר בעקבות סוגיות של רכושנות והיקשרות, או סוגיות של כוח ומעמד - וגם בגלל העוזרת האישית של רומי, אזמה (סופי ויילד, "הכל ועכשיו"), שעושה מהלך לא צפוי (ומדהים).
על פניו, "בייביגירל" עונה על לא מעט סעיפים של הבריף. הוא מסעיר, הוא מחרמן (ובו בזמן גם מרתיע), הוא יפהפה מבחינה ויזואלית (בדיוק כמו שמצופה מסרט של A24). על האסתטיקה של הסרט, אגב, צריך להרחיב ביותר משתי מילים: הקומפוזיציות שהוא מעמיד חכמות, העריכה משרתת את האווירה הכמעט-הזייתית, והתאורה - רק על סצנת המסיבה היא ראויה לפרסים.
גם כשעוברים לתחום הופעות המשחק, יש דברים טובים לומר על "בייביגירל": קודם כל, שהוא מאפשר לקידמן לחזור לאזורים הריסקיים של "עיניים עצומות לרווחה". אמנם דמות האישה המיוסרת והנאנחת א-לה-קידמן היא כבר קצת מעייפת, לפחות עבור כותבת שורות אלה, אבל אי אפשר לומר שהיא לא מגלמת אותה בהצלחה. הופעה מוצלחת לא פחות משלה היא זו של דיקינסון, שמוכר בין השאר מ"משולש העצבות" ו"חולדות חוף". נדמה שהוא הליהוק המושלם לדמותו הסקסית, האפלה והמסקרנת של סמואל - תפקיד שיכול להפוך אותו בקלות לג'ייקוב אלורדי הבא.
למרות כל אלה, הפוטנציאל של "בייביגירל" לא מתממש במלואו, בעיקר כי הסרט עסוק יותר מדי בניסיונות להיות נועז (יש יותר מסצנה אחת שבה רומי שותה חלב) ומעט מדי בפסיכולוגיה של הדמויות. סמואל הוא אכן דמות מסקרנת, שזה דבר טוב, אבל הערפל שסביבו לא מתפוגג בשום שלב - שזה קצת פחות טוב. באחת הסצנות הכי יפות בסרט, הוא ורומי משוחחים כשהם מכורבלים במיטה והוא נראה, סוף סוף, פגיע - אבל הרגע החשוף הזה לא מתפתח לשום מקום. כלומר, האישיות של סמואל לא באמת מפוענחת.
זה נכון במידת מה גם באשר לרומי. מקור הפנטזיות שלה, או המניע להתנהגויות שלה, נותרים לא ברורים לגמרי עד סוף הסרט: בתחילתו, למשל, אנחנו מתוודעים באגביות לכך שהיא גדלה בכתות, אבל הפרט הזה על עברה נשאר לא מטופל. ברור שישנו העניין המובן מאליו של החיים היציבים והטובים מדי, שמעוררים את הרצון לייצר סכנה, אבל זה פשוט לא אישי או ספציפי מספיק (ובהתחשב בכך שאורכו של הסרט כמעט שעתיים, זה סביר לצפות להסבר מושקע קצת יותר). מעבר לזה, ישנה עוד שאלה מהותית שעולה מתוך הסרט ולא מקבלת תשובה: איך זה שבמשך 20 שנות נישואים רומי לא התלוננה בפני ג'ייקוב על התסכול המיני שלה, ולמה היא נשברה דווקא עכשיו?
אז זה לא ש"בייביגירל" הוא סרט רע - הוא פשוט יכול היה להיות עוד יותר טוב. הבעיה שלו היא שהוא לא מה שהוא חושב שהוא. במילים אחרות, הוא מציג את עצמו כאיכותי ומתוחכם יותר מסרטים אחרים שמשתייכים לאותו הז'אנר, אבל הוא לא לגמרי מקיים את ההבטחה.