מי שלא מודע למצב המשפטי של בריטני ספירס, עשוי לחשוב שמדובר במקרה מסובך מאוד. אבל האמת היא שאפשר לסכם את כולו בקצרה - כבר 13 שנים שלבריטני ספירס אין שום שליטה על חייה הפרטיים, הפיננסיים או המקצועיים. והעובדה שזה נשמע כל כך מופרך היא כנראה בדיוק מה שאיפשר למצב הזה להמשיך להתקיים. כמו שבריטני אומרת בעצמה בהקלטה שנשמעת בסוף הסרט החדש אודותיה, "בריטני נגד ספירס" שעלה אתמול בנטפליקס: "לא חשבתי שיאמינו לי".
ב-2008 מונה אביה של ספירס, ג'יימי, לאפוטרופוס הבלעדי של בריטני עצמה, ונקבע שהוא יחלוק עם עורך דין את השליטה בכספים שלה. מה שאומר שלזמרת אין גישה לכסף שלה או סמכות להחליט כיצד לנהל אותו, וגם אין לה סמכות לבצע אף החלטה שקשורה לחיים הפרטיים שלה ולבריאות שלה: החל מתרופות, דרך החלטה להיכנס להריון או להינשא, מי יבקר אותה או את מי היא תבקר, החלטות לגבי הקריירה ועד לקבלת אישור מהאפוטרופסות - כלומר ג'יימי או אחד מעורכי דינו שמקבלים תשלום מתוך ההון של בריטני עצמה - כשהיא רוצה לצאת לאכול המבורגר עם חבר. המלכוד המשפטי הוא כל כך גדול, שגם כשבריטני ניסתה להחליף את עורך הדין שמנהל את האפוטרופסות, ואמור לדאוג לאינטרסים שלה, היא נתקלה בסירוב מבתי המשפט, כי על פי ההסכם המקורי אין לה את היכולת המנטלית לבחור לעצמה ייצוג.
"בריטני נגד ספירס" של נטפליקס יוצא בתקופה עמוסה בתוכן על בריטני והקרב המשפטי שלה, ובמשך כשעה וחצי עושה עבודה מצוינת בהצגת הסיפור הלא יאמן הזה. היוצרת, ארין לי קאר, היא מעריצה של ספירס עוד מילדות, ויחד איתה עבדה על הסרט העיתונאית ג'ני אליסקו, שראיינה את ספירס כמה פעמים ואפילו עזרה לה במאבק המשפטי, כשהצליחה להגניב אליה מסמכים משפטיים לחתימה באחד הניסיונות העקרים שלה להחליף ייצוג משפטי.
החיבה האישית של השתיים כלפי ספירס ממלאת את הסרט בחמלה - מצרך נדיר מדי בסיקור תעשיית הבידור - שמגיעה לשיאה בהחלטה המרגשת שלא לשלב בסרט את תמונות הפפראצי שהדהדו מסביב לעולם ב-2007, של ההתמוטטות הנפשית של בריטני שהייתה חלק מהתנאים שאיפשרו את הפארסה המשפטית הזאת מלכתחילה. הן מזכירות אותן, וברור לכל צופה בדיוק על מה הן מדברות, אבל הבחירה לא להציג אותן על המסך ברורה: התמונות משרתות את הנרטיב שאיפשר את הפגיעה בבריטני, ואין להן שום תועלת במצב שהיא נמצאת בו כיום.
גם עבור צופים שבקיאים באופן יחסי בסאגה, מדובר בסרט מטלטל, מקומם ומדכא, שיותר מהכל מעלה שאלות לגבי מערכת המשפט האמריקאית, אבל גם על הסובבים את בריטני. בכל רגע ורגע בסרט תמצאו את עצמכם שואלים "איך לעזאזל?", ונותרים רוב הזמן ללא תשובה.
זאת הפטריארכיה
למרות שהסרט עוסק כמה שניתן בעובדות ולא בפרשנות, הוא כן מציג בין השורות תיאוריה אמינה לשאלה "איך לעזאזל?". באחת השיחות על המסך בין יוצרות הסרט, אחת מהן פונה לשנייה ואומרת: "זאת הפטריארכיה". בריטני ספירס הוחזקה במשך 13 שנים כאסירה בתוך הבית שלה, כשאביה והאנשים ששכר לעבוד איתו מחליטים מתי היא תעבוד, כמה היא תרוויח, וגם קוצרים את הפירות - כל הגברים המבוגרים שמסביבה הרוויחו מיליונים, בעוד בריטני עצמה קיבלה דמי כיס מאביה על סך 8,000 דולר לחודש - חצי מהמשכורת החודשית שלו.
אבל הפטריארכיה הלבנה לא נוכחת שם רק ביחסי הכוחות בין האישה הצעירה לגברים ששולטים בכל אספקט של חייה. הסרט מתעכב גם על הסיבה בגללה ג'יימי קיבל מלכתחילה את האפוטרופסות בבהילות, והצליח לגרום לבית המשפט לבטל את חמשת ימי הערעור שניתנים לרוב במקרים כאלה למי שהאפוטרופסות חלה עליו. הוא הצליח לעשות זאת כשטען שצריך להרחיק את בריטני כמה שיותר מהר מסאם לוטפי, מי שהיה חברה הקרוב באותה התקופה. ולוטפי לא היה הגבר היחיד שהיווה איום מבחינתו של ג'יימי על ההון של בריטני. עדנן גאליב, מי שהיה צלם פפראצי שהפך לחבר קרוב ואז לבן זוגה של בריטני, גם הוא מוצג בסרט כאיום. מספיק להביט בשמות של השניים - עדנן ואוסמה (שמו הפרטי המלא של סאם) - כדי להבין כמה קל היה לשכנע את בתי המשפט, וגם את הציבור, שהשניים היוו איום על בריטני. במציאות, שני הגברים האלה היו היחידים שפעלו לנסות ולשחרר את בריטני מכבלי האפוטרופסות, בעוד האיום האמיתי על חייה הגיע מאביה, שבכלל לא היה מעורב בחיים שלה בשנים שהובילו לתחילת האפוטרופסות. הראיונות עם שני הגברים האלה נותנים סוף סוף את הקונטקסט הנכון לסיפור.
"בריטני נגד ספירס" הוא בעיקר סרט מקומם. הוא מסביר עד כמה אפוטרופסות מהסוג הזה היא נדירה ושמורה למצבים בהם אנשים הם באמת חסרי יכולת לנהל את חייהם. "מפלט אחרון", קורא לכך אחד מעורכי הדין בסרט. המסמך המקורי מציג אבחנה של בריטני על ידי פסיכיאטר גריאטרי שטוען שהיא לוקה בדמנציה - למרות שבאותה התקופה היא כבר התייצבה על הסט של "איך פגשתי את אמא", ובשנים לאחר מכן עבדה עד כדי התשה על הופעה קבועה בלאס וגאס וסיבוב הופעות עולמי. אחד מעורכי הדין שמתראיינים בסרט אמר שהוא מייצג 12 אנשים שונים במצב של בריטני, ואף אחד מהם לא עבד יום בחייו.
לשחרר את בריטני זה הצעד המתבקש, אבל מדובר בשליטה כל כך קיצונית, חולנית ומיותרת בחייה שאי אפשר שלא לדרוש דין וחשבון מהדמויות המעורבות, שבמהלך הסרט ברור לחלוטין שלא מתייחסים אליה כאדם, אין להם שום עניין במצבה הנפשי והם בעיקר מנהלים אותה כמוצר צריכה שצריך להניב רווחים.
בריטני, לעומת זאת, עבדה יותר מאי פעם בשנים האלה, אפילו כשהיא לא רצתה. אחת האנקדוטות המצמררות בסרט היא על סירובה להמשיך לעוד הופעה בווגאס מיד אחרי סיבוב הופעות, ואיך כתוצאה מכך היא הוענשה והתרופות הפסיכיאטריות שלה הוחלפו בליתיום.
"אבא שלי וכל מי שלקח חלק באפוטרופסות הזאת - צריך להיות בכלא", אומרת בריטני בהקלטת העדות שלה בפני בית המשפט שסוגרת את הסרט, וזו כנראה השורה התחתונה החזקה והנכונה ביותר של הסיפור הזה. לשחרר את בריטני זה הצעד המתבקש, אבל מדובר בשליטה כל כך קיצונית, חולנית ומיותרת בחייה שאי אפשר שלא לדרוש דין וחשבון מהדמויות המעורבות, שבמהלך הסרט ברור לחלוטין שלא מתייחסים אליה כאדם, אין להם שום עניין במצבה הנפשי והם בעיקר מנהלים אותה כמוצר צריכה שצריך להניב רווחים. הרבה שמות של המעורבים מוזכרים בסרט, אבל מי שלא מוזכרים הם כל השופטים שקיבלו את ההחלטות המקוממות האלה לאורך הדרך, שצריכים גם הם לספק הסברים.
"בריטני נגד ספירס" הוא שילוב מטלטל בין פרק של "מראה שחורה" למציאות בלתי נתפסת, והוא חשוב ומעניין, אבל גם קשה לצפייה מבחינה אמוציונלית. האם הוא שווה את שברון הלב? בהחלט כן - גם כי הוא סרט מוצלח, אבל בעיקר כי מגיע לבריטני ספירס, שחיה בפחד תמידי כל השנים האלה, שנקשיב לסיפור שלה ונאמין לה. אם אישה עשירה וחזקה כמותה נופלת קורבן לסדקים והכשלים הבירוקרטיים של מערכת המשפט חסרת הנשמה, רק תארו לעצמכם על אילו סיפורים אנחנו לא שומעים.