קשה להפריז בהשפעה של אביצ'י (טים ברגלינג) על ההתפתחות של המוזיקה האלקטרונית בפרט והמוזיקה בכלל. המפיק והדיג'יי, שהיה הכוכב הגדול של סצנת ה-EDM (מוזיקת הדאנס האלקטרונית) שהתפוצצה אי-שם בעשור הקודם, עומד מאחורי כמה מהלהיטים הגדולים של אותו עשור - ביניהם Levels, מהטראקים החשובים בהיסטוריה של המוזיקה האלקטרונית ו-Wake Me Up, שהגיע למקום השמיני והמכובד במצעד העשור של mako וגלגל"צ.
אלא שהמסע של המוזיקאי השוודי המוכשר נגמר בטרגדיה נוראית: ב-2018, בזמן שהוא עובד על אלבום חדש, אביצ'י שם קץ לחייו כשהוא בן 28 בלבד - והשאיר מאות מיליוני מעריצים ברחבי העולם כואבים והמומים. השבוע עלה בנטפליקס הסרט הדוקומנטרי "אביצ'י - אני טים" (Avicii - I'm Tim), שעוקב אחרי חייו של הסופרסטאר - מהילדות בשטוקהולם, דרך העלייה המטאורית והפיכתו לאחד מכוכבי המוזיקה הגדולים בעולם ועד הסוף הטרגי בעומאן בשנת 2018.
את הסרט ביים הבמאי השוודי הנריק בורמן, ובין השאר הוא ראיין את הוריו של אביצ'י, את חבריו הקרובים וגם קולגות כמו כריס מרטין מלהקת קולדפליי, שעבד עם אביצ'י על הלהיט "A Sky Full of Stars". השיחות האלו מוסיפות לסרט המון צבע, כשבולטות במיוחד אלו עם מי שהיה המנהל של הדיג'יי עד שפרש מהופעות ב-2016, ארש "אש" פורנורי; ושל ג'סי וייטס, איש מפתח בחיי הלילה של ארצות הברית, שהפך עם השנים לאחד האנשים הכי קרובים לאביצ'י.
"אביצ'י - אני טים" לא יחדש הרבה לקהל שהעריץ אותו על האומנות שלו, אבל הסרט מנגיש בצורה נהדרת לקהל הרחב את הגדולה של הגאון השוודי - הרבה בזכות שימוש מעולה בקטעי ארכיון (כולל קטעים שטרם נראו). אחת מנקודות השיא של הסרט היא העיסוק ביצירה של Levels, הטראק שהפך את אביצ'י כמעט ברגע לכוכב ענק, וכאמור נחשב עד היום לאחד הטראקים הגדולים בקריירה שלו והחשובים במוזיקה האלקטרונית בכלל.
בכלל, "אביצ'י - אני טים" עושה חסד עם מוזיקת הדאנס האלקטרונית. דרך קטעי ארכיון נדירים ותיעוד תהליך היצירה, הסרט מדגיש את תרומתו העצומה של אביצ'י לז'אנר ואת הדרך שבה הפך (יחד עם אומנים אחרים) את המוזיקה האלקטרונית לנגישה וחדשנית עבור מיליוני אנשים ברחבי העולם. גם למי שאינו מעריץ מושבע של הז'אנר, הסרט מצליח להבהיר מדוע המוזיקה הזו היא כוח תרבותי ואומנותי כה חשוב עד היום.
לצד הקריירה של אביצ'י, הסרט מתעסק גם באדם שהיה טים - ובעיקר בשדים שאיתם נאלץ להתמודד. בורמן משתמש בהקלטות וריאיונות של הדיג'יי שלא פורסמו עד היום, ובעזרתם הופך אותו למספר הסיפור. בהקלטות, אביצ'י משתף בחוויותיו כאומן ובדרך שעבר עד שהפך לכוכב ענק, אבל חשוב מכך - מספר על המחיר האישי הכבד ששילם.
טים מדבר בפתיחות על התשישות הבלתי-נסבלת שנובעת מכמות ההופעות והעבודה בסטודיו, על תחושת הריקנות שההצלחה לא הצליחה למלא וגם על הקשיים הנפשיים. בורמן משתמש בקול הזה באופן מבריק כדי ליצור הבחנה ברורה בין שני הפרסונות - טים ברגלינג החרדתי שלא ממש יכול לשאת בעומס, לבין אביצ'י, האייקון הבינלאומי שלא מפסיק לעבוד.
לסרט כאמור יש אימפקט רגשי, אבל חלוקת הזמן ב"אביצ'י - אני טים" רחוקה להיות מאוזנת. חלקים נרחבים מוקדשים להצלחות המוזיקליות, בעוד הזמן המוקדש לחייו האישיים ולהתמודדויות הנפשיות שלו הוא קצר מאוד. בכלל, הפרק על מותו הוא כמעט אפסי - וזה מאכזב, שכן היה אפשר וצריך היה להקדיש לו הרבה יותר זמן.
בעיה נוספת של הסרט היא ההנחה שהוא עושה לאנשים השונים בחייו של אביצ'י ולחלקם במוות שלו. אביצ'י התלונן לא מעט פעמים בחייו על העומס שאיתו הוא נאלץ להתמודד. הסרט אומנם מדבר על הלחץ הזה, אבל לא מפנה אצבע מאשימה לאנשים שדחפו אותו לשם כמו "אש", וזה פשוט בלתי נסלח.
ועדיין, "אביצ'י - אני טים" הוא סרט דוקו חשוב. לא רק כי הוא מביא לסטרימינג את סיפורו של אחד האומנים המצליחים של השנים האחרונות ומנגיש אותו לאחרים, אלא גם כי הוא מראה את הצדדים הפחות יפים של תעשיית המוזיקה. התעשייה שלקחה אומן מוכשר מאוד שאהב מוזיקה עד עמקי נשמתו - ודחפה אותו עד שלא יכול היה לשאת את זה עוד.