"הדרך לאילת" נפתח ברגע אחד יפהפה וקורע מצחוק: עשרות חברי קיבוץ עומדים ומתבוננים בגופת אדם שתלה את עצמו. עוברת דקה או שתיים עד שאנחנו מקבלים את ההקשר, אבל כשהפואנטה מגיעה אנחנו מבינים מי הגיבור האמיתי של הסיפור הזה - בן, קיבוצניק בעבר ולוזר בהווה שלא עומד בציפיות של אף אחד ממנו, אולי בגלל שלא הרבה אנשים מצפים ממנו למשהו; במיוחד לא אשתו, וכנראה שגם לא הילד שלו. אבל יש בקיבוץ בדיוק אדם אחד שמאמין בו: אבא שלו, אלברט.
הבעיה היא שאלברט הוא לוזר גדול יותר מאשר הבן שלו. הוא חסר טקט, חסר חברים (האחרון שהיה לו שם קץ לחייו בשניות הראשונות של הסרט) ואלכוהוליסט מוחלט. פעם אולי היה אלברט גבר עם עמוד שדרה ומוניטין, אבל כנראה שהיו אלה חמש עשרה דקות של תהילה שנגמרו אי אז בשנות השבעים. מאז, כל מה שנשאר לו זה ריבים שמתודלקים על ידי וויסקי זול בפאב הקיבוץ. באחד מהריבים האלה, אלברט מתערב שהוא יכול לעלות על טרקטור ישן ומקרטע ולנסוע איתו מהקיבוץ - שנמצא בגליל המערבי - ועד אילת (קצת כמו ב"סיפור פשוט" של דיוויד לינץ', שסיפר על זקן מתוק שנסע 400 קילומטר על מכסחת דשא). אם יצלח את המסע, יקבל אלברט בקבוק ג'ק דניאלס. בן מחליט להתלוות למסע של אביו, בעיקר בגלל שהוא לא סומך עליו לבדו על טרקטור במשך שבוע שלם.
והשניים נוסעים. יש להם יעד ויש להם מגבלת זמנים אבל לא נראה שמישהו מהם בחרדות לגבי המסע עצמו: אלברט בעיקר רוצה שהילד ירים את הראש מהטלפון, ובן בעיקר רוצה שאביו ייקח את עצמו בידיים, ושייקח גם קצת אחריות על הטעויות שעשה בעשרות השנים האחרונות. בדרך לאילת הם פוגשים אנשים חדשים; יהיה זה גרוזיני אנין טעם (דובר קוסיאשווילי) או נגדת בצה"ל עם אקס רעיל (אביבה נגוסה). הם רואים את ישראל, על כל מה שטוב, רע ומכוער בה, והסרט מורכב מהתחנות השונות שבהן הם עוברים.
לרגעים זה מקרטע ולרגעים זה נפלא. וזה לא באג, זה פיצ'ר. ברור שהקצב יהיה לא אחיד, ברור שנעבור בין לאות להיקסמות: בסוף, "הדרך לאילת" הוא סרט על אלכוהוליסט בן 70 שנוסע בטרקטור לאילת. לא אמורה להיות כאן הרמוניה, אמור להיות כאן בלגן. ומהבלגן הזה יוצא לא מעט קסם, בין השאר בזכות הבימוי החכם של יונה רוזנקיאר והצילום של עודד אשכנזי. אין סיבה להפוך המלצה על סרט ישראלי מתוק לשיעור במגמת קולנוע, אבל כן כדאי להתעכב על בחירה אחת מיוחדת מאוד של השניים: מדי פעם, הם עוברים לזווית האקסטרים לונג-שוט - המצלמה ממוקמת רחוק במיוחד ומראה לנו במבט רחב את המתרחש, כמו בציור קלאסי. אנחנו הצופים זוכים לבחור באיזה חלק של התמונה להתמקד.
וכך רוזנקיאר בורא עבורנו, אחת לכמה שוטים, עולם שלם: כזה שמאוד מזכיר את ישראל (הראשונה והשנייה גם יחד), אבל יותר סטלני וקסום ממנה. יש בו הומור, כאב ואהבת אדם, לא משנה אם הוא אדם שתפגוש לדקה וחצי, כזה שחיית איתו 40 שנה או כזה שנטש אותך כשהיית בכיתה א'. כבר משם הסרט ברור שהמטרה של אלברט ובן אינה אילת, אלא הדרך אליה; ככל שהסרט מתקדם, אנחנו למדים שהאירוע האמיתי הוא האנשים הטובים שבאמצע הדרך, ואותם רוזנקיאר מתאר באהבה גדולה. הוא צוחק עליהם, אבל מחבק אותם בו זמנית.
זה קרדיט שראוי לתת גם – ובעיקר – לאנסמבל הנפלא שנאסף פה: חלקם אורחים לרגע, חלקם לא קיבלו מספיק, וחלקם נותנים את הופעת חייהם. אביבה נגוסה בתפקיד משנה היסטרי, אברהם סלקטר בתפקיד אורח של כמה שוטים, אבל בראש ובראשונה - יואל רוזנקיאר (אחיו של יונה הבמאי) בתפקיד בן, ושמואל וילוז'ני בתפקיד אלברט. רוזנקיאר קיבל תפקיד לא קל של נבעך אנטי-סקסי ובלתי-מגניב והפך אותו לדמות מכמירת לב וחמודה במיוחד; וילוז'ני מתפוצץ פה. זה תפקיד שהוא מתנה יקרת ערך עבור כל שחקן, אבל במהלך הסרט אפשר להבין שרק וילוז'ני (איש שמבדר אותנו כבר קרוב ליובל, ותודה רבה לו על זה) היה יכול לעשות אותו ככה: ארצ'י באנקר על ספידים עם טאץ' קיבוצניקי גלילי, מבטא תמוה ואנרגיה של חיה רעה. וילוז'ני זכה על התפקיד הזה בפרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר, ובצדק מוחלט (אם כי לא הוא לא שחקן משנה בשום פנים ואופן).
הקולנוע הישראלי מאוד אוהב דרמות משפחתיות, אבל מעטות מהן מרשות לעצמן להיות ביזאריות כמו "הדרך לאילת", ורק על כך ראוי להצדיע לעושים במלאכה: האחים רוזנקיאר, המפיק קובי מזרחי (שאחראי גם למועמדות הישראלית האחרונה לאוסקר, "עין לבנה") ושמואל וילוז'ני בתפקיד ששווה לבדו את מחיר הכרטיס. שוט הפתיחה מופתי, שוט הסיום שתל אותי בכיסא, ובאמצע יש לא מעט רגעים נפלאים, כאלה שיכולים לחפות על אלו שהיו אמורים לרדת בעריכה. אם דיוויד לינץ' היה רואה את זה, הוא היה מרים שוט וויסקי ומפרגן.