צ'ילה, סוף שנות ה-40 של המאה ה-20. פבלו נרודה, שנולד בשם אחר ובחיים שונים לגמרי, הוא משורר פופולרי וחבר סנאט. באמצע מסיבה בביתו המפואר הוא מתבשר כי עליו לרדת למחתרת, להיעלם. יותר משהוא חושש לחייו, נרודה מוטרד מהצורך להינעל בין ארבעה קירות. הוא איש של אנשים, של נשים, של בילויים, יציאות, שוטטות, שיחות עם זרים. בעקבותיו דולק שוטר צעיר ושאפתן, שנולד גם הוא לתוך עליבות ובורח מעברו הקשה כמו מאש. הוא בלש וגם משורר. הוא משווה את עצמו לחיות שונות ומתאהב במרדף, ואולי גם בנרדף. הוא מספר את סיפורו במשפטים חדים, חולם על שירה אבל מסיים את הלילה שוב ושוב עם מותחני פשע זולים, שהמשורר משאיר לו כעקבות או כהתכתבות. לא ברור מה קורה ומה דמיוני, מי מדבר ומספר, מתי ומי בכלל קיים באמת.
"נרודה" נעים יותר לצפייה בפעם השנייה, אבל רק עבור מי שאהב את הראשונה. פבלו לארין, שרק לא מזמן יצר ביוגרפיה שתוהה על קנקנה שלה בשם "ג'קי" (על ג'קלין קנדי), חוזר למולדתו צ'ילה. הוא מתמודד עם אחת הדמויות המוכרות שיצאו מארצו כפי שהוא אוהב - בעיצוב תקופתי שצבעיו דהויים, בהומור, בדיון מטא-קולנועיים, ארס-פואטיים, עם אפקטים שאפילו לא מעמידים פני אמיתיים. לרגע מדברות הדמויות בחלל אחד, מזווית אחת, מוקפות אנשים. לפתע הסביבה והמבט מתחלפים, השותפים נעלמים. לפחות הצילום יפה. לארין משחק ישר לידיים של הבזים לקולנוע ארט-האוס עם הקאטים המוזרים, הקריינות הבלתי נגמרת והרקעים שהודבקו בבירור במסך ירוק. רבים ישנאו את "נרודה", יכעסו שהוא ארוך מדי, מבלבל, עמוס, מלא בחשיבות עצמית. אולי בצדק. לא אאשים או אתווכח עם אף צופה מתוסכל. רק אשמח שאינני אחת מהם.
יותר מאשר ביוגרפיה, זו פנטזיה המבוססת על סיפור אמיתי. השירה היא יותר תוספת מאשר העיקר, לא מתעמקים בה וגם לא ביצירתו של גיבורה. כשמדברים ב"נרודה" על כתיבה, מדברים יותר על עיצוב אישיות, בניית העצמי. חשוב יותר המרדף בין דמות ודמות ואיך שהן כותבות זו את זו. לשמחתנו נעדרת כאן (לפחות במשך רוב הזמן) בעיה נפוצה בז'אנר - פולחן האישיות. רדיפת הצדק וההומניזם של נרודה הוכתמו ע"י אנוכיותו. הוא כבר לא פועל, הוא שבע. הקרב על חייו משעמם אותו. יש לו קול נוסף, קול של משורר, שהאנשים הפשוטים אוהבים במיוחד. זה קול עמוק ותיאטרלי, והוא קורא ברוב פאתוס שירי אהבה פשוטים, "כפריים", על אף שהדובר עצמו כבר מאס בהם. בהם - אבל לא בתשומת הלב ובשדיים החשופים שהם מביאים לו. בחיפושיו אחר קול חדש הוא משאיל את קולם וכאבם וחוזר למי שהיה פעם ולא יהיה שוב לעולם. הוא מבלה בבתי הבושת ומוקסם מהפשטות והטינופת, מתיימר לתת מילים בפיהן של הנשים העובדות, הלקוחות שלהן, הילדים שלהן. ואולי פטרונות היא לא כל כך גרועה אם יש לך כוונות טובות? אם לחזיר מפונק יש עיניים שרואות כאב ולב שמבין אותו, זה הופך אותו לפחות חזיר?
"נרודה" קשוח, לפעמים ציני, ובפעמים אחרות - רגשן מדי. אבל יש בו רוח, טוב לב ורגישות אנושית שחסרו מאוד ב"ג'קי". פתאום הביוגרפיה ההיא נראית כמו טיוטה, או האח התאום הפחות-מוצלח. ועדיין, "נרודה" פגום. הוא קורץ לצופים כל כך הרבה עד שהוא לא יכול לראות מתי הטון מתחפף ומתי הוא מבלבל מדי. עוד שכבה ועוד שכבה נערמות ומתחילות להרגיש בבית, עד שהכתפיים מתחילות לכאוב. יש רגעים של הרפיה, והם נדירים וקצרים, אבל כל כך טובים. לסרט הזה כדאי להיכנס אחרי שינה טובה ובמוכנות נפשית להתרכז. 
מהנעשה בספרייה
מסורת חדשה במדור זה, שמקורה בהתמכרות הקשה שלי לנטפליקס - מדי תחילת חודש, עשרה סרטים מומלצים שמסתתרים בין אינספור הבאנרים לסדרות מקור. כולם זמינים בספרייה הישראלים, חלקם גם עם כתוביות לעברית.
1. Raiders! The Story of the Greatest Fan Film Ever Made
דוקומנטרי מצחיק ונוגע ללב. חברי ילדות מתאחדים כדי להשלים את יצירת המופת שלהם - שחזור שוט-ביי-שוט של הסרט "אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה". אם בא לכם על המקור, גם הוא זמין לצפייה.
2. "מזימות בינלאומיות" (North By Northwest)
המכונה גם "נו, הזה עם הבחור שרודפים אחריו מטוסים". המותחן השנון של היצ'קוק כבר כמעט בן שישים, אבל עדיין חתיך.
3. "שוטרים לוהטים" (Hot Fuzz)
אדגר רייט תמיד מרים את מצב הרוח. הפעם הוא מעביר שוטר חדור מוטיבציה לחור אנגלי נידח ומצמיד לו שותף ילדותי עם אובססיה לסרטי אקשן. יש גם הרבה רציחות מסתוריות וקנוניה מטרידה, למה לא.
4. "הרפתקאות טינטין" (The Adventures of Tintin)
ואם כבר דיברנו על אדגר רייט, לסרט המגניב שהוא כתב (עם סטיבן מופט וג'ו קורניש) ושספילברג ביים מגיעה יותר אהבה. גם בלי ילדים.
5. "גראן טורינו" (Gran Torino)
קלינט איסטווד המבוגר מתיידד עם השכנים האסיאתיים ולומד לא להיות גזען. הוא גם הולך מכות, ברור.
6. "ג'ומנג'י" (Jumanji)
7. "לגמור עם האהבה" (Down With Love)
קומדיה רומנטית מסוגננת ומבריקה עם רנה זלווגר ויואן מקגרגור. דושבג רודף שמלות וסופרת פמיניסטית מתאהבים בניו יורק של שנות ה-60.
8. "חיים בזרם" (Flushed Away)
סרט פחות זכור של אולפני דרימוורקס וארדמן ("וואלס וגרומיט"). יו ג'קמן הוא עכבר סנוב שגדל כחיית מחמד בבית עשיר, עד שהוא נשטף באסלה ומגלה את הביוב הצבעוני ואת קייט ווינסלט.
9. "סיינטולוגיה וכלא האמונה" (Going Clear: Scientology and The Prison of Belief)
לכבוד שובו של דוקאביב, משיאי הפסטיבל לפני שנתיים. אלכס גיבני נכנס באמ-אמא של הסיינטולוגיה. קצת מניפולטיבי, אבל נו, גם הסיינטולוגיה.
10. "Dear White People"
דרמה קומית עצמאית שבדיוק הפכה לסדרה (בנטפליקס, אלא איפה). קבוצת צעירים שחורים מנסה להסתדר בקמפוס הלבן להכאיב של קולג' יוקרתי, איש-איש בדרכו. לא מושלם, אבל כיפי ומעניין.