בדיוק 30 שנה עברו מאז "אייס ונטורה", הסרט שהציג את צמד הסצנות שנחשבות לטרנספוביות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, והתרבות הפופולרית מתחילה סוף סוף לשפר את בעיית הייצוג הטרנסי. אם בעבר דמויות טרנסיות היו בעיקר פאנץ' ליין, בשנים האחרונות הן מקבלות את הטיפול שמגיע לכל קבוצה באוכלוסיה - סיפורים אינדיבידואליים אנושיים. "טרנסמצווה" ("Transmitzvah"), סרטו החדש של הבמאי הארגנטינאו דניאל בורמן שזמין בנטפליקס, הוא דוגמה מעולה לסיפור ספציפי שכזה.
הדמות הראשית ב"טרנסמצווה" היא מומי סינגר, זמרת ואישה טרנסית שגדלה בארגנטינה וחיה בספרד. היא נראית כמו כוכבת פופ, אבל היא מבצעת בעיקר מזמורי יהדות ביידיש ובעברית עם טוויסט זוהר. כשמומי חוזרת לבקר בעיר הולדתה בארגנטינה, אירוע משפחתי עצוב מביא אותה לצאת למסע לסגור עניינים לא פתורים מהילדות שלה. במסע היא מגלה שהיא צריכה לעבור את טקס ההתבגרות שוויתרה עליו כשהגיעה לגיל בר מצווה, וכשהיא מלווה על ידי אחיה האוהב אדוארדו, היא עוברת בין זרמי היהדות השונים בארגנטינה כדי למצוא מדריך או מדריכה רוחנית שיבינו את הצרכים הייחודיים שלה.
למרות ש"טרנסמצווה" מרגיש לעיתים מעט מבולגן, יש לו אנרגיה מיוחדת וכמעט חלומית. קו העלילה הוא ריאליסטי ברובו, אבל התסריט והבימוי מפלרטטים עם העל-טבעי, כחלק מהדיון הרחב יותר ברוחניות ודת. הקשר בין היהדות לזהות הטרנסית הוא מוטיב משמעותי בסרט, כמובן, אבל העולם הרוחני יוצא מגבולות היהדות. אחת התמות של הסרט, למשל, מגיעה בכלל מהמיתולוגיה היוונית - הרעיון שבני אדם היו פעם שניים בגוף אחד, אבל נחצו, ומאז הם מחפשים לחזור אחד לשני.
מי שמגלמת את מומי היא פנלופה גררו, שחקנית ספרדיה ואישה טרנסית בעצמה. היא אומנם יפהפייה על המסך, אבל יש לה תפקידי משחק מעטים מאחוריה, וזה ניכר: היא מוצלחת בתפקיד הראשי, אבל לא מסחררת, והאנרגיה הרגועה שלה אומנם נעימה, אבל גם הופכת את "טרנסמצווה" למנומנם לעיתים, למרות שהשחקנים מסביבה תומכים בה ומאזנים אותה. אגב שחקנים, הסרט כולל תפקיד קטן של השחקנית הישראלית טל צירין, והופעת אורח שאפילו מקבל כבוד מיוחד בקרדיטים - של איציק כהן.