אי אפשר לדבר על "בארדו" בלי להתחיל מהאיש שביים איתו – וזאת הבעיה העיקרית של הסרט הזה. זהו סרטו החדש של הבמאי המקסיקני אלחנדרו גוזנלס איניאריטו, אחד הבמאים היחידים שזכו באוסקר בפרס הבימוי שנתיים ברצף, והאחראי לכמה מהסרטים הגדולים והמוערכים של המאה הנוכחית, ביניהם "בבל", "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש" (ההוא שבו דיקפריו מסתכסך עם דוב ואז זוכה על זה באוסקר). איניאריטו עשה לעצמו שם כבמאי וירטואוז עם כישרון מהסוג שרואים פעם בדור, והוא לא ייתן לנו לשכוח את זה, בין אם יצלם סרט אחד באשליה של שוט רציף ונטול קאטים, ובין אם יצלם סרט אחד בתאורה טבעית ובתנאי קיצון. עברו כשבע שנים מאז שאיניאריטו ביים סרט באורך מלא, וכעת הוא מצא בית חם בנטפליקס ובמולדתו האהובה – מקסיקו. שם מצא לנכון גם לחזור לנושא החשוב באמת: הוא עצמו.
"בארדו, תיאור שקרי של קומץ אמיתות", שזמין מעתה בשירות הסטרימינג לאחר סיבוב קצר באולמות, שם במרכזו דמות שנדמה כי מבוססת באופן די נטול בושה על איניאריטו בעצמו. אבל לפני שנדבר על קווי הדמיון, בוא נספר על הבחור עצמו: זהו סיפורו של סילבריו, עיתונאי ודוקומנטריסט מהולל שמחלק את זמנו בין מקסיקו ללוס אנג'לס, עם ילדים שמדברים באנגלית יותר משהם מדברים ספרדית, ורעיה יפהפייה שעברה, יחד איתו, טראומה בלתי נתפסת בזמן שכרעה ללדת את בנם השלישי. סילבריו תכף מקבל פרס יוקרתי מטעם אגודת עיתונאים אמריקאית, משהו שמסומן בפנינו כשילוב בין פוליצר למונדיאל; עד אז הוא מנסה לסגור ריאיון עם נשיא ארצות הברית, לחגוג את הישגיו העיתונאיים עם חבריו ומשפחתו, ולהבין מה הוא באמת, ממש כמו בשיעור אזרחות – אמריקאי, מקסיקני, או פשוט בנאדם.
אולי יש כאן סיפור, אבל אין כאן עלילה: מאוד מהר מובהר לנו שאנחנו בטריטוריית הסרט התודעתי (ממש כמו "בתולים" של מאור זגורי!). זה סרט שמתרחש בלעדית בראשו של סילבריו, בין אוזניו ומאחורי עיניו. החל מהזיה ביזארית שלו את לידת בנו השלישי, דרך דיאלוג פנטסטי שלו עם אביו המנוח ופלאשבק אגבי למלחמת ארה"ב-מקסיקו, "בארדו" הוא סרט שמתנהל לפי היגיון של חלום. זה לא מגניב כמו שזה נשמע.
ראוי להזכיר, להנכיח ולהבהיר: אלחנדרו גונזלס איניאריטו הגיע למעמד שבו הוא נמצא בין השאר בגלל שהוא באמת פשוט עד כדי כך טוב. גם כאן יש לא מעט רגעים עוצרי נשימה של קולנוע גדול: שוטים ארוכים, מורכבים ומרובי משתתפים שמציגים הגירות ענק ממקסיקו לאריזונה, רגעי אימה של גופות המוטלות ברחוב ואפילו נאמבר מוזיקלי. העניין הוא שב"בארדו", מרגיש שכל הגדולה הזאת לא באה לידי ביטוי בסיפור אמיתי עם התחלה, אמצע וסוף. יש כאלה שישמחו פשוט לשוטט בראשו של סילבריו – והשחקן דניאל חימנז קאצ'ו אכן נושא את הסרט על כתפיו בהצלחה – אבל לא מדובר בדמות מעניינת מספיק כדי שהשיטוט הזה יביא משהו שלא קיבלנו עד כה.
הבעיה העיקרית היא הנרקיסיזם שמגולם בפרויקט מסוג זה. אחרי גיגול זריז, קל להבין מה משותף בין איניאריטו לסילבריו: שניהם מזגזגים בין ארה"ב למקסיקו (מתוך שבעת סרטיו, שלושה מהם מקסיקניים לכל דבר ועניין) וזוכים לשבחים ופרסים מהאמריקאיים; בשלב מסוים מוזכר שסילבריו הוא חבר מסדר הכבוד הצרפתי, כמו איניאריטו בעצמו. למרבה הצער, אחד האלמנטים הקשוחים בסרט שאוב גם הוא מניסיון החיים האישי של איניאריטו, שבנו התינוק הלך לעולמו יום אחד שנולד. איניאריטו דיבר על הדרך שבה יצירת הסרט עזרה לו לעבד את הטרגדיה; ואכן, אחד הרגעים הטובים והחזקים בסרט מתאר בדיוק את ההתמודדות הזו.
העניין הוא שמתוך כל העיסוק הזה בעצמו, איניאריטו שכח שיש גם סיפור שעליו לספר. ייתכן שלא התכוון לספר סיפור מלכתחילה ורק רצה לתת לנו להציץ למוחו, אבל לאורך חצי מהסרט פשוט לא הבנתי מה הוא רוצה ממני; זו הייתה חידה שלא היה לי עניין לנסות לפתור. לרגעים עלתה בי המחשבה שאיניאריטו חושב שסיפורו האישי והגיגיו מעניינים מספיק כדי להקדיש להם סרט בן שעתיים וארבעים דקות (וזה אחרי עריכה מחודשת של הסרט!). אבל הוא חכם מספיק כדי להכניס לסרט דמות שתנזוף בו בדיוק על כל אלה: הוא השכיל להכניס את הביקורת על פגמיו העיקריים של הסרט לתוך הסרט עצמו. זה מעיד על מודעות עצמית, וזו תמיד תכונה שיש להעריך, אבל מודעות עצמית היא לא פלסטר, ומחוות לפליני אמנם נותנות לך נקודות בחוג לקולנוע, אבל לא הולכים איתן למכולת.
זה לא ש"בארדו" מסתורי עד כדי כך – קל להבין שמדובר בסיפורו של אדם שקרוע בין מולדתו, מקסיקו, לארץ שבה הוא חי, ארצות הברית. הבעיה היא שאין השלכות דרמטיות לקונפליקט הזה. סילבריו מתנהל יותר מדי במישור הפוליטי ולא מספיק במישור האישי – ושם, כשהסרט מרשה לעצמו להיות דרמה על משפחה שמתמודדת עם העובדה שהפטריארך שלה הוא גאון מתוסבך, הסרט אשכרה מצליח לעניין. וכשהסרט פשוט מרשה לעצמו ליהנות, בסצנה אחת יפהפייה שבה סילבריו רוקד עם אשתו, משפחתו וחבריו, הוא זורח. כשהוא נכנע להיותו מניפסט פוליטי על אינדיבידואל עם זהות לאומית כפולה, הוא מאבד פואנטה מאוד מהר.
יש כאן יותר מדי כישרון ומעט מדי פואנטה. המון יומרנות, מעט סיפור, וכל זה על פני 160 דקות שהיו יכולות להיות שעתיים בכיף. מי שחי בשלום עם סרטים שמתארים תודעה אנושית ולא מתחייבים להתחלה, אמצע וסוף אולי יהנה מ"בארדו", סרט עם המון סצנות מרשימות ויפות שלא מתחברות לסיפור אמיתי. למי שרוצה סרט שבו אפשר להבין מה לעזאזל רוצים ממך וחותר לפואנטה קונקרטית כלשהי, אמליץ להימנע מ"בארדו" בכל דרך אפשרית.