עכשיו כבר אפשר להכריז באופן רשמי - בכל הנוגע לסרטים רומנטיים, 2024 היא השנה של הנשים המבוגרות. כמה וכמה סרטים שיצאו לאורכה הציגו מערכות יחסים עם פער גילים משמעותי, כשבשונה מהנורמה הקולנועית של פעם, הגברים הם הצעירים יותר: במאי קיבלנו את "הרעיון שהוא אתה", שבו אן האת'וויי מגלמת בעלת גלריה בת 40 שמתאהבת בכוכב פופ בן 24 (ניקולס גליצין); ביוני את "פרשה משפחתית", בכיכובם של ניקול קידמן וזאק אפרון, שעוקב אחר הרומן הלא צפוי בין כוכב סרטי אקשן לבין סופרת המבוגרת ממנו ב-16 שנים; ובקרוב יגיע למסך סרט פער-גילים נוסף, גם הוא בכיכובה של קידמן - "בייביגירל", שבו היא משחקת לצד האריס דיקינסון.
וכמובן, ישנו הסרט החדש שלשמו התכנסנו: "אהבה במרוקו" ("Lonely Planet") של נטפליקס, שמתאר גם הוא התאהבות מפתיעה בין גבר צעיר לבין אישה המבוגרת ממנו בהרבה. פער הגילים בין השחקנים עומד על לא פחות מ-23 שנים, אבל הפעם, הפער המדויק בין הדמויות לא נחשף בסרט/ כנראה שזה לא מקרי, שכן בשונה מקודמיו, ב"אהבה במרוקו" סוגיית הגיל אינה מכשול מרכזי העומד בפני הגיבורים בדרך למימוש אהבתם. כך או כך, הוא מצטרף לרשימה שהיא בהחלט ארוכה מספיק בשביל להעסיק, בוודאי, מבקרים וכותבים ברחבי העולם - וגם בשביל להעלות תהיות באשר לעתיד הייצוגים הנשיים בז'אנר הרומנטי (האם מתישהו נקבל גם סרטים רומנטיים שמככבות בהם, גאד פורביד, נשים שמנות?).
"אהבה במרוקו" - על בעיית התרגום החמורה של שמות כותרים בנטפליקס נדבר ביום אחר - מגיע מהיוצרת סוזאנה גרנט ("ארין ברוקוביץ'", "לא ייאמן"), ומככבים בו שני שמות בפרופיל גבוה: לורה דרן וליאם המסוורת'. דרן מגלמת את קת'רין לואו, סופרת מוערכת שבדיוק עברה פרידה מבן זוגה, שמיד העזיב אותה מביתם המשותף; בעקבות מחסום כתיבה מתסכל, היא מחליטה לעזוב לרגע את חייה המפורקים ולנסוע לריטריט כתיבה במרוקו, במטרה לסיים את הספר הבא שלה, שאותו היא לא כל כך מצליחה לפצח. כמה סופרים גדולים נוספים הצטרפו לריטריט הזה, אם כי את קת'רין זה לא לגמרי מעניין. היא מעדיפה לוותר על המסיבות והאלכוהול ולהתרכז בכתיבה. אבל אז, כמובן, מגיע מישהו שמשנה לה את התוכניות.
קוראים לו אוון ברופי. מדובר בגבר חתיך במיוחד (בכל זאת, ליאם המסוורת') בשנות ה-30 לחייו, שעובד בכלל בתחום ההון הפרטי. לריטריט הוא הגיע בתור הפלאס וואן של בת הזוג שלו, לילי קמפ (דיאנה סילברס, "חורשות את הלילה"), סופרת צעירה ויפהפייה שהפכה לשם-דבר בן רגע, כשספרה הראשון נהיה לרב מכר. קת'רין ואוון נתקלים זה בזו לראשונה בשעת לילה, כששניהם משוטטים מחוץ לסוויטה שלהם - היא בחיפוש אחר מים והוא בחיפוש אחר קליטה סלולרית. בהמשך, בנסיבות קצת מופרכות, הם נתקעים ביחד-לבד ליום שלם, והניצוצות ביניהם מתחילים לעוף. ואם בתחילת הסרט הם נפגשו רק במקרה, בהמשכו הם מתחילים להיפגש בכוונה, והחיבור הראשוני מעמיק יותר ויותר. אוון אומנם מציין את עובדת קיומה של בת הזוג, אבל נראה שזה לא ממש מטריד את קת'רין (ותכלס, גם לא את אוון עצמו).
זו הבעיה העיקרית של "אהבה במרוקו". כלומר, אין בעיה עם זה שהדמויות משתתפות בבגידה - אבל יש בעיה עם זה שהנושא הזה מוצב בפרונט ובכל זאת בקושי מטופל. לילי אומנם מוצגת בתור אישה מעוררת קנאה (במיוחד בגלל איך שהיא נראית), אבל בסופו של דבר, היא לא מעוררת גרם של אמפתיה. היא עוברת מסך כטיפוס שטחי ורדוד, ולכן זה בלתי אפשרי עבור הצופה אפילו לשקול לצדד בה. וכאמור, היא לא חשובה גם בעיני הגיבורים עצמם. אוון, לצורך העניין, אפילו לא מתלבט או מתייסר. נמאס לו לגמרי מהאישה הזו, הוא לא מרגיש אליה שום דבר, אפילו לא רגשות של נוסטלגיה. הבחירה בקת'רין היא נו-בריינר בשבילו. והסיפור של "אהבה במרוקו" יכול היה להיות סוחף ומסעיר הרבה יותר אילו רק היה שם קונפליקט אמיתי. אם לילי הייתה, למשל, מתוקה ואוהבת, ואוון היה נקרע מבפנים בגלל שהוא כבר לא מסוגל לאהוב אותה; אם קת'רין הייתה מסתכלת על לילי ורואה את הגרסה הצעירה של עצמה, או לחילופין מרגישה מאוימת, או אפילו חשה טיפ-טיפה אשמה על מה שהיא עושה. באופן כללי, הזנחת הפיתוח של הדינמיקה של השתיים היא פספוס גדול של הסרט.
מה כן מונע מקת'רין ואוון להיות יחד? בעצם, שום דבר. אם חשבתם על עניין הגיל, אגיד שהוא עולה רק בשיחה אחת או שתיים, ובשום שלב הוא לא מוצג כדיל ברייקר אפשר (מעניין גם לציין שנושא האימהות לא עולה בשום שלב של הסרט. אנחנו לא יודעים אם לקת'רין יש ילדים, ואם אין לה, איך היא מרגישה בנוגע לזה?). דרמה רומנטית טובה, כידוע, חייבת להציב קשיים אמיתיים בפני הדמויות שלה - כדי שמימוש האהבה שלהן, כשהוא יגיע, יהיה מספק ומרגש. במקרה של "אהבה במרוקו", כל אחד מבני הזוג מתמודד עם השדים של עצמו, במישור האישי והמקצועי כאחד, אבל אין להם שד משותף. וגם סצנות הסקס הכי לוהטות לא יכולות לפצות על זה.
בכל זאת, אפשר לרשום כמה נקודות לזכותו של "אהבה במרוקו". דרמה רומנטית עם לורה דרן וליאם המסוורת' לא הייתה בבינגו שלי לשנה הזו, אבל איכשהו, הכימיה ביניהם דווקא טבעית וזורמת יחסית. הלוקיישן של הסרט מרהיב, ועושה עבודה טובה במאמץ להבדיל אותו מסרטים דומים אחרים. גם האווירה שבה הוא מתרחש, עם שלל הסופרים הנרקיסיסטיים שנוכחים בריטריט, מעניינת ומבדרת - ואולי אפשר היה אפילו לתת לסביבה הזו משקל רב יותר בעלילה של הסרט. וכאמור, זה לא האלמנט היחיד שאפשר היה להרחיב. המסקנה המתבקשת מכל זה, מוזרה ככל שתהיה, היא שעוד 20 או 30 דקות היו מעלות את "אהבה במרוקו" ליגה אחת למעלה.