פדרו אלמודובר הוא אחד הבמאים הכי טובים בעולם. קשה לערער על זה, ובכל זאת, הוא לא עושה רק סרטים אמנותיים שאפשר להנות בהם אחרי תואר בקולנוע - לעיתים קרובות אלמודובר מביים סרטים שבידיים של מישהו פחות מוכשר היו מגיעים לערוץ ויוה, לא לקולנוע לב. טלנובלות מעשה ידיו של גאון קולנועי. "אימהות מקבילות" הוא אחד מאותם סרטים; הוא פוליטי, הוא נראה נהדר, במרכזו לפחות שתי תצוגות משחק מרהיבות. אבל הוא גם יצרי, מלודרמטי, אינטנסיבי ומלא ברגש – וכל הספרדית הזאת יכולה לגרום לצופים רבים להיזכר בימיה הטובים של נטליה אוריירו. ואולי זאת בשורתו הגדולה של אלמודובר: קולנוע גדול יכול להיות קצת טלנובלה, בתנאי שבמאי גדול יביים אותו.
גיבורת הסרט היא ג'ניס (פנלופה קרוז, שהייתה מועמדת לאוסקר על התפקיד), צלמת מצליחה שהכפר הקטן ממנו באה עדיין מלקק את פצעי מלחמת האזרחים הספרדית. בתחילת הסרט, היא מבקשת מארכיאולוג אותו היא מצלמת שיעזור לה לחפור את קבר האחים שנמצא סמוך לכפר שלה, כדי שמשפחתה ושכניה מהעבר יצליחו להבין את עברם טוב יותר. ובמקום לעזור לג'ניס להבין את עברה, הארכיאולוג עוזר לה להכתיב את עתידה, ומכניס אותה להיריון. תשעה חודשים אחר כך, ג'ניס יולדת את בתה, כשלצדה שותפתה לחדר: אנה (השחקנית הצעירה מילנה סמיט, שהתגלתה דרך אינסטגרם).
אנה היא נערה צעירה שגם בחרה להביא לעולם בת מחוץ לנישואין. משם הסרט ממשיך שנה קדימה, כשהשתיים נפגשות בשנית – אנה ממלצרת וחיה בגפה, ג'ניס מתפרנסת לא רע ונעזרת בשירותיהן של שתי נשים שעובדות עבורה ועוזרות לה לגדל את הילדה. השתיים מתאחדות בשנית, והכל היה יכול באמת להיות טוב ויפה, אבל אנה חושפת בפני ג'ניס טרגדיה איומה שקרתה לה. ג'ניס, בתורה, מגלה סוד שישפיע לנצח עליה, על אנה ועל המשפחות ששתיהן יצרו.
אפשר לחשוב שתיארתי פה את כל הסרט. הגעתי בערך לשליש.
ועדיין, בניגוד לטלנובלות רבות או לסרטים שמזכירים אותן, קל לצפות ב"אימהות מקבילות" בלי ללכת לאיבוד. אלמודובר יודע להרים פריים, הוא יודע מה צריך לעשות כדי שהסוודר שלובשת הגיבורה יתכתב עם הקיר בצורה שמפתחת את הדמות שלה ולשבור לבבות דרך שימוש יעיל בשיר של ג'ניס ג'ופלין. אבל הוא גם תסריטאי מצוין. "אימהות מקבילות" הוא סיפורה של אנטי גיבורה מורכבת שמנווטת בין החטאים של עצמה לחטאים של האומה שלה. אלמודובר מזגזג בין האישי – ג'ניס, אנה, הקשר המוזר והמרגש של השתיים והתינוקות שאיחדו ביניהן – לפוליטי, עם עלילת משנה היסטורית שמנתבת את כל הסרט, ועושה את כל זה בלי לבלבל, להעיק או לעייף.
למרות כל אלה, יש שם אחד ב"אימהות מקבילות" שיאפיל על זה של המגה-במאי שניהל את האופרציה: פנלופה קרוז. הכוכבת הספרדייה-הוליוודית אמנם שיחקה שנים לפני שאלמודובר ליהק אותה לראשונה לסרט שלו, אבל עם השנים, הבמאי והשחקנית פיתחו מערכת יחסים מקצועית של הערצה הדדית, עם הופעות ענק שלה ב"הכל אודות אמא" ו"לחזור" בבימויו. אלמודובר הוא מסוג הבמאים שמגלים את ההערצה הזאת כלפי כל דיווה שנקרית מול מצלמתו, אבל נראה שקרוז היא המוזה המצליחה ביותר שלו. בצדק: הנוכחות הקולנועית שלה היא משהו שאי אפשר באמת ללמד.
היא, כמובן, יפהפייה לא נורמלית, אבל לא זאת הסיבה שבגללה ההופעה שלה ב"אימהות מקבילות" היא אחת המוערכות של השנה שעברה. קרוז נוצצת פה בגלל הדרך הכמעט בלתי אפשרית שבה היא משלבת בין כריזמה של כוכבת עוצרת נשימה עם אנושיות, כנות ואמינות של שחקנית אופי. המצלמה של אלמודובר מתעכבת על פניה בקלוזאפים יפהפיים, אבל קרוז לא מתאמצת להחצין את הרגשות שלה, גם אם התסריט הסבוני שאלמודובר כתב לה מתחנן שתעשה זאת. היא פשוט מרגישה אותם, וזה אפקטיבי הרבה יותר. אפשר לבוא לסרט של אלמודובר בשביל הצבעים, אפשר לבוא בשביל העשייה הקולנועית החכמה, אבל מי שבאמת יודע מה טוב לו בא לסרט של אלמודובר בשביל לבלות זמן איכות עם שחקניות מהממות ומוכשרות ובמאי שיודע איך להעריך את מה שיש להן להציע. זה בדיוק מה שקורה ב"אימהות מקבילות".
כמו כל במאי גדול, גם אלמודובר לפעמים לא יודע מתי להפסיק. לקראת הסוף, הסרט מתעכב קצת יותר מדי על הטרגדיה ההיסטורית שבליבו, ופותר את כל הבלאגנים שהגיבורה שלנו התמודדה איתם קצת יותר מדי בקלות. הוא אולי משחק בין המלודרמה לפוליטיקה בחוכמה רוב הסרט, אבל דקות הסיום תוקעות את המסר החברתי שלו בגרון בצורה קצת פחות עדינה מהמצופה. ובכל זאת, כל שקדם להן מספיק מרגש, עשוי היטב ומשוחק כמו שצריך כדי שזה ייסלח לו. מעריצי הבמאי הספרדי יקבלו את מה שהם רוצים ומעריצי פנלופה קרוז יקבלו אפילו יותר מזה. אבל מי שחפצה נפשו בטלנובלה עם ערכי הפקה של סרט אמנות – הוא זה שבאמת חייב לרוץ לבתי הקולנוע לשעתיים בחברת אחד הבמאים הכי טובים בעולם, והמוזה ההורסת שלו.