הנאום המפורסם של מרטין לותר קינג כל כך מפורסם, שאין צורך בפירוט נוסף כדי להסביר באיזה נאום מדובר. אבל למרות שאין כמעט אדם בעולם שלא שמע על "I Have a Dream", ועל אף שההקשר ההיסטורי ידוע לכולם, לא הרבה יודעים על האירוע עצמו (המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות) שהנאום היה חלק ממנו - לצד נאומים אחרים שנשכחו. המצעד לוושינגטון היה אירוע היסטורי שתרם רבות למאבק של האפרו-אמריקאים לזכויות אזרח, ועד היום נחשב למחאה השלווה הגדולה ביותר אי פעם - עם כ-250 אלף אנשים שלקחו בה חלק.
עוד פחות יודעים על האנשים שעמדו מאחורי המצעד, בראשם ביארד רסטין, אקטיביסט ודמות מפתח בתנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח בארה"ב בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, שפעל בעיקר מאחורי הקלעים. הסיבה: רסטין היה הומוסקסואל מוצהר, דבר שהוביל לביקורת רבה כלפיו בתקופתו. זה גם תרם לדחיקתו אל שולי ההיסטוריה - עוול אותו מנסים לתקן הבמאי ג'ורג' סי וולף ("הבלוז של מא רייני") והתסריטאי דסטין לאנס בלאק ("מילק") בסרטם החדש שעלה בנטפליקס - "רסטין" (Rustin).
"רסטין", כפי ששמו מרמז, מתמקד בדמותו של ביארד רסטין (קולמן דומינגו, "אופוריה") ובעיקר במעורבותו בתכנון המצעד והחזון השאפתני שלו לארגן את המחאה הלא-אלימה הגדולה ביותר. רסטין קיווה שיגיעו 100 אלף איש להפגנה (וגם אז פקפקו בו), אך לבסוף הגיעו הרבה יותר. הסרט פותח בכמה תמונות חזקות וקצרות, שמציגות את הרקע לתכנון המחאה ואת העובדה שלמרות שהפרדה גזעית הוגדרה לא חוקתית על ידי בית המשפט העליון ב-1954, עדיין אפרו-אמריקנים סבלו מאפליה והשפלה במרחב הציבורי ברחבי ארה"ב.
עם זאת, הסרט לא מבזבז זמן והוא מהר מאוד מתקדם לרסטין שמתחיל לתכנן את המצעד - ונתקל במכשולים רבים דווקא מצד הקולגות שלו, הן בשל אי-הסכמות בין ארגוני זכויות אזרח רבים שמתקשים לשמור על אחדות, והן בשל החשש מלהיות מקושרים להומוסקסואל מוצהר, שבעיניי רבים בזמנו, כולל בעיניי החוק - נחשב לפשע של ממש.
למרות שהיה מקורב למרטין לותר קינג במשך שנים רבות, נוצר נתק בין השניים. בעיקר כי שיתוף הפעולה הפורה ביניהם לצד היותו הומוסקסואל הובילו להפצת שמועות שקריות על היחסים ביניהם, ונראה שקינג חשש לפגיעה במוניטין המכובד שלו. למרות ההתנגדות הרבה שהוא חווה, רסטין הכריזמטי ממשיך בכל הכוח ועל אף הקשיים מצליח לסחוף אחריו לא מעט אנשים שנרתמים למטרה. מובן שהדרך למצעד ממשיכה להיות רעועה ורסטין נתקל גם בלא מעט קשיים גם מבחוץ, אך הוא חדור מוטיבציה מעוררת השראה ולא מוותר - גם כשהכל נראה אבוד.
מאחורי הסרט עומדים יוצרים שמנוסים בסרטים המציגים סיפורים בעלי חשיבות היסטורית, הן לקהילה האפרו-אמריקאית והן לקהילת הלהט"ב, והם בהחלט עושים עבודה טובה ויעילה בהצגת סיפורו של רסטין. לכאורה זה עוד סיפור היסטורי חשוב על אפרו-אמריקאים ולהט"בים, אבל בגרעין שלו הוא במידה רבה סיפור על חופש, אחווה ואחדות. ואולי זה גם לא צריך להפתיע שהסרט הופק גם בעזרת חברת ההפקה של מישל וברק אובמה, שהעניק לרסטין (לאחר מותו) את מדליית החירות הנשיאותית, בזמן כהונתו כנשיא ארה"ב ב-2013.
הרצון להבהיר את חשיבותו ההיסטורית של רסטין הוא בהחלט מובן, ואין ספק שליבם של היוצרים במקום הנכון, אבל זה גם הוביל לסרט שלא ניחן ביותר מדי סאבטקסט ולא משאיר הרבה מקום לצופים לחשוב בעצמם. דוגמה מובהקת כזו היא סיקוונס שמציג את רסטין מבקר בכנסייה וצופה בדרשה של כומר שקורא לכל הנוכחים "ילדים של אלוהים" ומטיף על הזכות לאהוב ולהיות נאהבים - ערוך לצד קטעים המציגים את רסטין ואותו כומר ברגעים אינטימיים.
אומנם אין הרבה סאבטקסט, והכל נאמר פשוטו כמשמעו בטקטיקה של האכלה בכפית, אבל אולי גם לא צריך יותר מדי סאבטקסט. יכול להיות שבעולם שבו עדיין במקומות רבים אין זכויות שוות ללהט"בים והגזענות מרימה את ראשה המכוער, המסרים צריכים לעבור בדרכים שלא משתמעות לשתי פנים.
כדאי לציין שלמרות שמדובר בסרט ביוגרפי והיסטורי, הסרט קצבי במיוחד ולא מרגיש כבד כלל. עם זאת, דווקא מה שאמור להיות השיא של הסרט, הצעדה עצמה - היא רגע אנטי-קליימקסי, שמשמיט את רוב הנאום של קינג, ובמיוחד את החלק הזכור ביותר. ייתכן שזה מכוון, במטרה להראות את החשיבות של הדרך הארוכה לקראת הנאום, אבל אין ספק שזה מותיר את הצופים בתחושה של אכזבה קלה, אחרי בילד אפ גדול.
מעל הכל, "רסטין" הוא סרט דמות, וכיאה לכך הוא כל כולו שייך לקולמן דומינגו, שמוביל את הסרט עם המון כריזמה, חן ואמפתיה. דומינגו גילם עד כה בעיקר דמויות משנה בלא מעט סרטים אחרים על דמויות היסטוריות אפרו-אמריקאיות ולהט"ביות חשובות ("הבלוז של מא רייני", "סלמה", "סיפורו של רחוב ביל") - והוא ללא ספק מקבל כאן סוף סוף את הבמה שמגיעה לו. הוא כבר זכה בעבר בפרס האמי (על "אופוריה") והיה מועמד לפרסים יוקרתיים, כולל טוני ופרס אוליבייה, אבל כאן הוא מוכיח שהוא יותר מראוי לתפקידים ראשיים, וקרוב לוודאי שנראה הרבה יותר ממנו בעתיד הקרוב.
אולי סיפור על פעיל זכויות אדם לא נשמע כמו האסקפיזם האולטימטיבי, אך הוא אופציה מרעננת ומחממת את הלב לחובבי הדרמות ההיסטוריות/ביוגרפיות. "רסטין" הוא סיפור חשוב על דמות מעוררת השראה, לא רק בשל החזון שלו, אלא לו רק בשל אופיו הייחודי וחסר הפשרות, שסירב להיכנע לתכתיבי החברה ונשאר נאמן לעצמו וחופשי במחשבתו. בעולם שבו אנשים חוזרים על סיסמאות ריקות מתוכן שראו בטיקטוק, וממעטים לחשוב בעצמם, למרבה הצער עדיין רלוונטי יותר מתמיד סיפורו של אדם שמחשבתו הייתה חופשית ופורצת דרך, גם כשכל מי שמסביבו ניסה לכבול אותו בשלשלאות.