איזה סרט מטומטם הוא "13: המיוזיקל". איך נהניתי ממנו.
מדובר בז'אנר האהוב עליי של סרטים: עיבוד קולנועי למחזמר מברודוויי. אבל בניגוד לרוב הסרטים שעוברים מהבמה למסך, "13: המיוזיקל", שעלה בסוף השבוע בנטפליקס, מבוסס על הצגה שירדה מהבמה אחרי 105 הופעות בלבד, והוכרזה ככישלון יחסי (החשיבות התרבותית העיקרית שלה היא במתן הפלטפורמה להופעת הבכורה של אריאנה גרנדה בברודוויי). אמנם ההצגה הזאת הייתה פלופ, אבל היא מצאה בדרכים אלו ואחרות את קהל היעד שלה - תלמידי חטיבה ממגמות תיאטרון ברחבי ארצות הברית. זה לא קהל יעד שיכול להבטיח הצלחה מסחררת, אבל הוא יכול לתחזק באזז מספיק נוכח בשביל שהמחזמר הכושל-קמעא הזה יהפוך לסרט בנטפליקס, מהסוג שמעורר המון געגועים ל"היי סקול מיוזיקל".
אנחנו עם אוון פלדמן, ילד יהודי טרום-בר-מצווה שעובר מרחובות מנהטן הנוצצים לפרבר מנומנם באריזונה בעקבות הגירושים המכוערים של אביו הבוגדני והחתיך (פיטר הרמן, "יאנגר") ואימו הוונאבי סופרת (דברה מסינג, גרייס של "וויל וגרייס" בפאה בלתי נשכחת). אוון סופר את הימים לאירוע השנה - בר המצווה שלו. הבעיה? הוא משוכנע שבשכונתו החדשה ונטולת היהודים הוא לא ימצא חברים שיסכימו לבוא לראות אותו נאבק בפרשת השבוע עם מבטא אמריקאי. למזלו, הוא מתיידד עם הסמולנית הבית ספרית פטריס וחברה המרותק לכיסא גלגלים ארצ'י, אבל כשמתחילה שנת הלימודים הוא מבין שעליו להיערך כמו שצריך לבר המצווה שלו, ולשם כך, עליו להתיידד עם כל התלמידים הקוליים באמת - ובתוך מסע ההתבגרות שלו בבית ספר חדש, היהודי היקר הזה מסתבך בתככים הפוליטיים והארסיים של חטיבת הביניים.
מהתו הראשון של "13: המיוזיקל" קל להבין שמדובר בסרט שכנראה עובד יותר טוב על הבמה. הוא מצפה מצופיו להיות בני 13 בעצמם (או ברוחם). וזה אפשרי, אבל הסרט מערים לא מעט קשיים בדרך לשם, בין השאר בגלל שהוא פשוט מאוד דבילי. זה בסדר: מחזות זמר כמעט תמיד יהיו דביליים באיזושהי מידה. זה באותה מידה היופי שלהם. כשמערבבים את הדביליות הזאת עם הקושי הבסיסי שבלקיחת בני 13 ברצינות, יוצא סרט שכתוב עליו באותיות קידוש לבנה "אין כניסה לציניקנים".
העניין הוא שלעיתים נראה כי הדמויות הראשיות כתובות כמו שהתסריטאי רוברט הורן, שכתב גם את המחזמר המקורי, היה רוצה לדמיין שבני 13 מתנהגים, ולא כמו שרבים מהם באמת מתנהגים (ואני אומר זאת באהבה גדולה לכל בני ה-13 באשר הם): רועשים, חרמנים ומעצבנים. זה באותה מידה חמוד ומצחיק, בעיקר בגלל ששום אפיק בסרט הזה לא לוקח את עצמו ברצינות מיותרת, אבל באמת מטופש קצת יותר ממה שהצופה הסביר יכול להכיל. למשל, הרגע שבו פטריס, בת בריתו של אוון, מתלוננת על כך שסיימה את יוטיוב ערב לפני כן. אני באמת לא חושב שככה האינטרנט עובד.
הגיבוי היעיל ביותר שיש ל-"13" הוא צוות השחקנים המוצלח שלו. השחקנים המבוגרים והמנוסים באו להחתים כרטיס - דברה מסינג, למשל, היא שחקנית נפלאה שלא מקבלת חומר מוצלח במיוחד, ועם מה שקיבלה היא לא עושה הרבה (והפאה הזאת היא באמת סוג של פשע שנאה). ג'וש פק (ג'וש מ"דרייק וג'וש"), בתפקיד הרבי המאגניב של אוון, מזכיר לנו שתמיד היה שחקן מחורבן. השחקנים הצעירים, לעומתם, נותנים את הכל: איליי גולדן, בתפקיד אוון, מככב פה כמו אלוף ומחזיק את הסרט על גבו גם כשהוא מתעקש להביך את הבחור הצעיר משל הייתה זאת בר המצווה האמיתית שלו; פרנקי מקנליס גונבת לו את ההצגה בתפקיד לוסי, המרשעת הבית ספרית ושבורת הלב, ועושה כבוד למורשתה של שארפיי אוונס. גם בקאסט הצעירים יש פאדיחות (הסרט ניסה לגרום לי לרדת על ילד בכיסא גלגלים, ואני לא אפול בפח הזה!), אבל בסך הכל הילדים המתוקים מספיק טובים כדי להחליק את כמה שהסרט הזה באמת טיפשי נורא.
הנאמברים המוזיקליים לעיתים קרובות מצוינים, ומוגשים בשילוב ראוי של תזמון, קצב ואנרגיה על ידי הבמאית טמרה דיוויס (שיודעת כבר איך נראות פנינות קאמפ פופיות לבני נוער עם סרטים כמו "קרוסרודס", הסרט היחיד שכיכבה בו בריטני ספירס). האהובים עלי הם "הבלאדמאסטר", שבו אוון מנסה - מסיבה שנראית הגיונית רק למי שחי ביקום האלטרנטיבי שהוא הסרט הזה - להרכיב תכנית שבמהלכה חבריו לספסל הלימודים יתנשקו לראשונה בסרט אימה למבוגרים בלבד. השיר קליט, מקהלת הצוציקים שובת לב והכוריאוגרפיה של ג'מאל סימס ("היירספריי" וסרטי "סטפ אפ") מהממת. אבל כמו כל מחזמר נוער, השיר הטוב מכולם הוא של הנבלית הגדולה - כשלוסי מסבירה לנו את תכניתה המרושעת דרך שיר שמשלב בין ראפ לעידוד ספורט, קשה שלא לזרוח.
הצפייה ב"13: המיוזיקל" היא באמת חוויה כיפית מאוד בשביל מי שיכול בקלות להחליט שהוא לא לוקח את האירוע שהוא צופה בו ברצינות, ופשוט ליהנות משעה וחצי דביליות על צרות של ילדים לא-כל-כך-קטנים. נטפליקס יודעת לעשות סרטים רציניים שזוכים באוסקרים, אבל היא מצטיינת בסרטי טלוויזיה זניחים וגרועים-אך-מענגים. "13: המיוזיקל" הוא בפירוש אחד מהם. קשה לעשות מחזמר טוב, והסרט הנ"ל אינו סרט טוב; אבל קשה גם לזייף את התחושה שכל הנוכחים על הסט נהנו באמת מחדוות העשייה שלו. כל מי שמעוניין בכיף נטול ערך תזונתי כלשהו ויכול להתחבר לבן ה-13 העליז שמתחבא בתוכו בוודאי יהנה מהאירוע. זה לא אומר שהוא טוב במיוחד, אבל איזה כיף היה.