המילה "נישתי", בוודאי בכל מה שקשור ליצירות תרבותיות, סובלת מיחסי ציבור לא מדהימים. הקונוטציה שעולה ממנה היא של תוצר שהוא מוזר או ספציפי מדי בשביל להתחבר אליו. אבל האמת היא שאין הרבה הבדל בין "נישה" ל"קהל יעד", ובעוד יצירות נישתיות אולי לא יפנו לקהל הרחב, הן עשויות להיות מדויקות במיוחד ומתאימות לנישה שאליהן הן מכוונות.
"הם שיבטו את טיירון" ("They cloned Tyrone"), שעלה לאחרונה בבתי הקולנוע בארה"ב ובסוף השבוע שעבר הגיע גם לנטפליקס, מתיישב בדיוק על המשבצת הזאת, ומכוון לקהל ספציפי - אפרו-אמריקאים. בארה"ב הם אמנם קהל גדול מאוד, אבל בשאר העולם נדמה שהסרט הזה ימצא את דרכו בעיקר לחובבי התרבות השחורה האמריקאית, והכוונה היא לא רק להתלהבות מההופעה של ביונסה בקואצ'לה, אלא גם הערכה לפוקסי בראון. אז אם אתם בין האנשים האלה, יש לכם טעם טוב – ו"הם שיבטו את טיירון" הוא סרט בשבילכם.
למעשה, אפילו שם הסרט עצמו כבר מחבק את קהל היעד. עוד לפני שיצא הטריילר, השם לבדו הספיק לתפוס אותי, מכיוון שהוא מכיל עולם ומלואו. התבנית הלשונית שלו ("הם שיבטו את טיירון", בדומה ל"הם הרגו את קני") כבר אמורה לזרוק אותנו לעולם רפרנסים של סרטי בלאקספלויטיישן (מיד נסביר במה מדובר), אבל השם גם מכיל בתוכו קריצה לז'אנר המדע הבדיוני שהוא חלק מהותי מהסרט. וישנו גם השם האייקוני טיירון, שהוא רפרנס לשיר של אריקה באדו, נכס צאן ברזל של השחורים האמריקאים - שגם מקבל גרסה חדשה ומדהימה לכבוד הסרט.
בלאקספלויטיישן הוא ז'אנר קולנועי שצמח בארה"ב של שנות ה-70, והביא איתו דיון מורכב שממשיך עד היום. סרטי הז'אנר הציגו סטריאוטיפים אתניים גזעניים לעתים, ומצד שני הם שמו את השחורים במרכז הסיפור, וגם מאחורי המצלמה - עמדה שגם בימינו שמורה בעיקר לגברים לבנים. כך, הז'אנר זכה להערצה מצד הקהל האפרו-אמריקאי, אבל במקביל גם לביקורת, והמתח בין שני הצדדים מעולם לא שכך. ההשפעה התרבותית של סרטי בלאקספלויטיישן מורגשת עד היום: הסרטים המפורסמים ביותר בז'אנר הם "שאפט" ו"פוקסי בראון", שהשפיעו עמוקות על המוזיקה השחורה מאז ועד היום, וגם על יוצרים לבנים - קוונטין טרנטינו, למשל, מציין את הז'אנר כאחד ממקורות ההשראה והרפרנסים שלו.
הרקע הזה הוא לא סתם חפירה, אלא הקשר משמעותי למקם בתוכו את "הם שיבטו את טיירון", שהוא סאטירה על בלאקספלויטיישן בימים של מודעות גבוהה לגזענות וסטריאוטיפים: עכשיו, ליוצרים השחורים יש קצת יותר מרחב מאשר פעם, שבו הם יכולים לדון בנושאים האלה לעומק. העלילה מתמקדת בפונטיין (ג'ון בוייגה, פין מטרילוגיית "מלחמת הכוכבים" העדכנית), יו-יו (טיונה פאריס, דון צ'יימברס מ"מד מן") וסליק (ג'יימי פוקס) - סוחר סמים, עובדת מין וסרסור שמוצאים את עצמם במרכזה של קונספירציה ממשלתית-תאגידית מופרעת במיוחד.
המקצועות של הגיבורים הם כבר עצמם רפרנס מובהק לבלאקספלויטיישן, ובכלל לסטריאוטיפים שמופנים כלפי אוכלוסיות שחורות מוחלשות, ו"הם שיבטו את טיירון" - שנכתב על ידי שני יוצרים, אחד שחור (ג'ואל טיילור) והשני לבן (טוני רטנמאייר) - עושה מטעמים מהסטריאוטיפים האלה. כששלישיית הגיבורים מגלים שבשכונה שלהם מפעילים ניסוי של שליטה במחשבות ובבני אדם, הם מוצאים סממנים לכך במקומות הכי "שחורים" - בקרמים להחלקת שיער, בכנסייה ובמסעדת עוף מטוגן.
קשה מאוד להוסיף פרטי עלילה מבלי לספיילר את כל הסרט, אבל אפשר לומר ש"הם שיבטו את טיירון" הוא בן דוד של "תברח". גם כאן השימוש בז'אנרים קולנועיים ספציפיים ומזוהים היטב (במקרה הזה בלאקספלויטיישן ומדע בדיוני, במקרה של "תברח" אימה ומותחן פסיכולוגי) הוא לא רק כלי בידורי, אלא דרך לדון ברעיונות חברתיים מורכבים, ובעיקר ביחסים בין שחורים ללבנים בארה"ב. אם "תברח" עוסק במשאלה הסמויה של לבנים להפוך לשחורים, שנובעת מפטישיזציה למראה החיצוני שלהם והיכולות האתלטיות, "הם שיבטו את טיירון" עוסק במשאלה ההפוכה - הרצון של שחורים לקבל יחס זהה ללבנים, בעיקר במקרים של תגובה לפשיעה והענקת טיפול רפואי. הנתונים לא משקרים - בכל מה שנוגע לטיפול רפואי בארה"ב, לשחורים יש סיכוי גבוה בהרבה למות מאשר ללבנים. כך, למשל, לאימהות שחורות יש פי 2.6 סיכוי למות בזמן לידה מאשר לאימהות לבנות (לפי נתונים של ה-CDC, המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן). הזמן הממוצע לניסיונות החייאה בבתי החולים נמוך יותר עבור שחורים מאשר לבנים, וכך גם הסיכוי של אנשים שחורים לקבל הנשמה מפה לפה מעוברי אורח, במידה והם מתמוטטים ברחוב (לפי מחקרים שפורסמו בספרייה הלאומית האמריקאית ובאגודת הלב האמריקאית).
"הם שיבטו את טיירון" הוא סרט שאפתני עם עלילה מטורללת וכמות רפרנסים מסחררת (שכוללת גם התייחסויות לקלאסיקות מדע בדיוני כמו "אודיסאה בחלל", "מטריקס" ו"מה קרה בגטקה"). הוא מנסה לפרק רעיונות חברתיים רבים - גזענות, פילוג תרבותי ופוליטי בארה"ב, שחיתות תאגידית ואינטרסים קפיטליסטיים/ממשלתיים להנציח דיכוי של אוכלוסיות מוחלשות. בנוסף לזה, הוא גם קומדיית אקשן תזזיתית. בהתחשב בכל הדברים האלה שהסרט לקח על עצמו, לא מפתיע שהוא הולך לאיבוד לפעמים. התסריט לא מספיק מהודק, ההתחלה של הסרט איטית על גבול המשעממת וישנם טוויסטים שצריך לעצור ולחשוב עליהם כדי להבין אותם לעומק. אבל לצד המגרעות האלה, אפשר למצוא כאן מסע כיפי וביקורת שנונה על יחסי גזע עם טוויסט מאוד לא צפוי ומעורר מחשבה שמגיע לקראת סוף הסרט. ג'יימי פוקס חמוד כהרגלו, אבל אלה דווקא בוייגה ופאריס שמחזיקים את הסרט, וגם קיפר סאת'רלנד קופץ להופעה לא רעה בתור הנבל הלבן.
יותר מהכל, הסרט הוא דוגמה נוספת ומצוינת לכך שיוצרים ששייכים למיעוטים הם אלה שמנסחים את האמירות הכי מעניינות ומשמעותיות על גזענות. ג'ואל טיילור, הבמאי ואחד משני הכותבים של הסרט, מצטרף לרשימה נאה של שמות כמו ג'ורדן פיל ("תברח"), האחים דונלד וסטיבן גלובר ("אטלנטה"), בוטס ריילי ("סליחה על ההפרעה") וג'סטין סימיאן ("אנשים לבנים יקרים"), שמזכירים לנו שאין ראויים יותר לדון בגזענות מאלה שמתגזענים עליהם.
הסיפור צריך להיות שלהם, ולא של הגזע העליון - ובנושא הזה, לישראל יש מה ללמוד. בטלוויזיה והקולנוע הישראלים, אלה הם לרוב יהודים שכותבים על ערבים וגם על גזענות נגדם, ובמקרים מסוימים (הבולט ביותר בזמן האחרון הוא "שעת אפס") - הדיון מתנהל לגמרי מעל הראש של הערבים ובין יהודים בלבד. סייד קשוע ומייסלון חמוד הם התחלה טובה, אבל היצירה המקומית רק תרוויח מעוד יוצרות ויוצרים כאלה, שמסוגלים לספק נקודת מבט הרבה יותר ניואנסית מיצירות בנוסח "פאודה". ואם כבר - לא יזיק גם להעסיק מבקרי ומבקרות תרבות שאינם יהודים בתקשורת הישראלית.