ל"ילדות רעות" החדש אין את הפריבילגיה להיות בינוני כל כך

שני קווים מפתיעים מחברים בין העיבוד הקולנועי החדש של "ילדות רעות" ("Mean Girls") לבין זה של "הצבע ארגמן", שיעלה בהמשך החודש: שניהם סרטים שמבוססים על מחזות זמר מברודוויי, שבעצמם מבוססים על סרט קודם, שבעצמו מבוסס על ספר. וחשוב עוד יותר - שניהם מחזות זמר שלחלוטין מסתירים את היותם כאלה. ברצינות, מוזמנים לגשת לטריילרים של מי מהם. כי בימינו, מחזות הזמר הקולנועיים היחידים שמוכנים להצהיר על כך מראש הם יציאות פרינג'יות (ומומלצות, כל כך מומלצות) כמו "דיקס: המיוזיקל". סרטים משמעותיים, כאלה שממש צריכים להכניס בקופות כסף אמיתי של גדולים? הם יעדיפו לספר לכם על זה רק אחרי שתקנו כרטיס.

ולמה חשוב לדבר דווקא מזווית מסחרית על עיבוד למה שהוא ככל הנראה סרט התיכון הטוב והמשפיע ביותר אי פעם? התשובה בגוף השאלה. אלמלא בצע כסף, "ילדות רעות" של 2024 בכלל לא היה מגיע לקולנוע - רק בספטמבר האחרון הוחלט לשלוח אותו לאולמות במקום לסטרימינג של פרמאונט+, וכבר הצטברו כמה עשרות מיליוני סיבות לכך שזו הייתה החלטה עסקית נבונה. אלמלא בצע כסף, הוא כנראה לא היה נעשה מלכתחילה. המקור שכתבה טינה פיי הוא מזמן קאלט, ואם תשאלו את אלה שזכו לראות את גרסת ברודוויי שלו (היי) הם יספרו לכם עד כמה היא הייתה חכמה ונפלאה. ולא ש"ילדות רעות" המקורי הוא פיסה מושלמת של קולנוע, אבל זה עדיין לא אומר שחובה לגעת בה.

מה גם שאם בכל זאת נוגעים - לפחות שירגישו את אותה נגיעה. "ילדות רעות" 2024 הוא העתק מוחלט של "ילדות רעות" 2004, עד לרמת הסצינות, רק עם שירים. והשירים של "ילדות רעות" 2024 זהים לחלוטין לאלה של הגרסה הבימתית. פיי (האישה הכי מצחיקה באמריקה, לא יעזור בית דין) היא עדיין התסריטאית, כשמלאכת הבימוי מופקדת לראשונה בידיהם של סמנתה ג'יין וארתורו פרז ג'וניור. פיי אף משחזרת את תפקידה מהמקור, כך גם טים מדואוז, ויש אפילו קאמבק מפתיע של (ספוילר) שלא היה ידוע מראש. מלבדם הכל שונה ועדיין זהה לחלוטין. כל השוואה, למשל בין איימי פולר לביזי פיליפס בתור אמא של רג'ינה ג'ורג', רק מביכה עוד יותר את המהדורה הנוכחית.

על אף שחלקן הגיעו ל"ילדות רעות" הראשון בשלות יותר מאחרות, עדיין מדהים להיזכר כמה קריירות הסרט הזה השיק, או לכל הפחות הזניק: לינדזי לוהן, רייצ'ל מקאדמס, אמנדה סייפריד, ליזי קפלן וכמובן פיי עצמה. מכאן, אם אפשר להתנבא, יזכרו בעיקר את רנה ראפ - זמרת ושחקנית שזוהי בכורתה הקולנועית (אחרי ששיחקה ב"חיי הסקס של נערות הקולג'" הטלוויזיונית), והשם הכי אפ אנד קאמינג כרגע בתעשייה. ראפ, שמגלמת את רג'ינה ג'ורג', מבהירה מההתחלה למה נלקחה לעיבוד הקולנועי אחרי שהבריקה בזה הבימתי (שוב היי), והיא לחלוטין השיאנית בו. חוץ ממנה? כלום ושום דבר. אולי רק ג'ון האם הזה בתור המורה לספורט, הוא נראה כמו מישהו עם פוטנציאל. 

אם במחזמר הבימתי של "ילדות רעות" היו בדיחות שנונות ומפתיעות, כאלה שבין היתר נועדו לכרוך את העלילה להווה, במחזמר הקולנועי אין כלום מזה. בהקרנת ראשל"צ ממוצעת של חמישי בערב - אולם מלא, ללמדכם על ההחלטה העסקית ההיא - כל צחוק שהגיע מהקהל היה על "הנה המשפט המוכר ההוא" ולא על "הנה קטע מצחיק באמת". פטץ', 3 באוקטובר, שיער מלא בסודות, "היא אפילו לא לומדת פה": פיי נותנת כאן שירות מעריצים על מלא. החידושים היחידים שמתקרבים להברקה הם הנראות הלהט"בית והגרסה הצרפתית לפתיח של "איי קרלי", אבל זה די מתקזז עם בדיחה מיותרת ובטעם רע שמכל הדברים בעולם מרפררת דווקא לווגינה של לוהן. 

ומילא הליהוק המאכזב, שכנראה נבע מהצורך ללהק אנשים בכל צבעי הקשת שיודעים לסחוב נאמברים - ויצר מצב שבו כולם נראים כמו זמרים שלמדו לשחק, במקום שחקנים שלמדו לשיר. אלה היו יכולים להיות נסלחים בהקשרים רבים אחרים. העניין הוא של"ילדות הרעות" החדש אין את הפריבילגיה להיות כל כך בינוני. לא בעיני חסידיה הפרטניים של פיי, ואפילו לא בקרב ההמונים שנסחפו אחרי הפשוטע-יזציה של התרבות המקומית. הרי הסרט מלכתחילה היה גדול בהרבה מהטחינות המעייפות של אותם עשרה גאגים, אלה שהעניקו לעמודי פייסבוק וקהילות מעריצים את סיבת קיומם. בדיוק כפי ש"הפיג'מות" או "השיר שלנו" זכו להערכה אותנטית לפני שצבא הממים ביצע בהן השטחה. ובכל מקרה, גם למיתולוגיה שנוצרה סביב "ילדות רעות" מגיע יותר ממה שבוצע בפועל. אם טינה פיי או אולפני פרמאונט זקוקים לעוד כסף, פשוט שיבקשו יפה. עדיף להעביר להם מזומנים בלי סיבה מאשר לחרבן הברקה מילניאלית שהפכה לפרה קדושה.

• טינה פיי
• ילדות רעות