הנה שיעור קצר בהיסטוריה מודרנית: בשנת 1940, כשלונדון הייתה תחת הפצצות של גרמניה הנאצית וכל הקיצים כבר קצו, הוקמה בהוראתו של וינסטון צ'רצ'יל יחידת "מנהלת המבצעים המיוחדים". הארגון, שנולד בסיוע של איאן פלמינג (מחבר ספרי "ג'יימס בונד"), היה בעצם יחידת המתאבדים המציאותית של הבריטים. הוא הפעיל לוחמים פרובלמאטיים וזניחים, אך מטורפים מספיק, מעבר לקווי האויב.
אלו נלחמו בכל דרך אפשרית, רצוי בלתי קונבנציונלית ואכזרית, בגרמנים, ששיחקו מלוכלך על לוח השחמט הגדול של הגלובוס. ברגע הזה, צ'רצ'יל החליט לזנוח את כללי הלוחמה הישנים ולצלול עם כל הגוף כולל הראש היישר ללוחמה המודרנית בסגנון גרילה, שתפתיע את הצורר הנאצי ותחבל בסיכויים שלו לנצח במלחמה.
בסרט "היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית", שעלה בסוף השבוע לאקרנים, מתאר הבמאי גיא ריצ'י את מבצע פוסטמאסטר, אחד מהמבצעים המפורסמים שביצעה היחידה המובחרת הזו. מטרת המבצע הייתה להשתלט אוניות אספקה ספרדיות שנועדו לסייע לנאצים. בסרט המשימה הזו הפכה לפיצוץ של ספינת סיוע איטלקית. לביצוע המשימה וכדי למנוע מצוללות הנאצים לקבל את האספקה להמשך הלחימה, מגייס המודיעין הבריטי בראשותו של הבריגדיר גאבינס (קארי אלווס) ובעזרתו של איאן פלמינג (פרדי פוקס) את גאס-מארץ' פיליפיס (הנרי קוויל) וצוות הפורעים שלו. כל אחד מהם עם סט יכולות מאוד ספציפי שקשור לפיצוצים וחיסולים בטכניקות מגוונות.
אם הדבר הראשון שעלה בראשכם מתוך בצפייה בטריילר לסרט הזה קשור ל"ממזרים חסרי כבוד", אתם לא רחוקים מהמציאות. ההשראה מסרטו המצוין של טרנטינו נוכחת כאן לגמרי וקל לקלוט אותה, בעיקר כשמבחינים בפסקול החצי מערבוני אבל גם דרך הליהוק. טיל שווייגר, השחקן הגרמני המעולה שגילם את הוגו שטיגליץ, הקצין הגרמני הסורר ב"ממזרים", מגיח כאן הפעם בתפקיד הנבל (סוג של ראשי). אם זו לא קריצה, אז מה כן?
אבל בשונה מהממזרים שהיו אכזריים, היחידה הלא ג'נטלמנית של ריצ'י וקאוויל קצת פושרת, לפעמים חיוורת וברוב הזמן חסרה את הניצוץ והטירוף בעיניים שמאפיין לוחמי גרילה עם אש בעיניים. יש מספר סצנות עם אקשן נחמדות, אבל לא כל כך סוחפות. זה מגיע לשיא בחלק האחרון של הסרט - בו כל הדברים מתאספים לכדי אירוע, שאמור להיות קולוסאלי וגרנדיוזי, אבל מרגיש כמו כמעט. זה סרט בריטי על יחידה בריטית ואולי זה העניין – הכל פה מנומס מדי, נטול דרמה חזקה וקונפליקטים מעניינים, אפילו קומיים, שיהפכו אותו למהנה הרבה יותר ממה שהוא היה יכול להיות.
במעטפת הכללית שלו, "היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית" עשוי טוב ויש בו מספר סצנות מגניבות, כמו זו שבה קאוויל וחבורתו פורצים לבסיס נאצי כדי לשחרר סוכן שנתפס. היא לא הכי מבריקה שראיתם, אבל היא מספיק תזזיתית וקלילה כדי שתהנו ממנה. עם זאת, ריצ'י לא הולך עד הסוף ובמקום להריץ את העניינים בסרט קדימה, הוא בוחר בקצב איטי יותר. מה שבטוח הוא שמהיום שקאוויל תלה את הגלימה האדומה של איש הפלדה, זה עשה לו רק טוב.
בסרטו של ריצ'י הוא אחראי לכמה מהסצנות המוצלחות יותר, כשלצידו אלן ריצ'סון הנוסק, המגלם את אנדרס לאסן, אמן סכינאות ובחץ וקשת. בצד הפחות טוב בקטגוריית הליהוק, הסרט כולל את אחד החיקויים (ועבודת איפור) הגרועים ביותר של וינסטון צ'רצ'יל שתראו, באדיבותו של השחקן רוי קיניר. זה לא צ'רצ'יל, זו קריקטורה שלו.
למה הכל בא בקלות ליחידה הזו ולמה אין כאן שום סיכון? לגיא ריצ'י התשובות. כשהכל מסתדר יופי טופי, וכשאין סיכוי שמשהו יקרה לאחת הדמויות, הסרט מאבד מהעוקצנות שלו והצופה נותר אדיש למתרחש. כשיש כבר סצנות שמעלות את סף המתח והאדרנלין בכמה מיליליטרים בודדים בגוף, הן מסתיימות בקלילות כאילו כלום. זה מסרס את הסרט ומקהה את החושים.
"היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית" הוא לא סרט רע ויש בו רגעים טובים. הם פשוט לא מספקים את היצר והתאווה שסרטי מלחמת העולם השנייה בסגנון הזה מייצרים. יש לו אופי בריטי של - וזו בדיוק הבעיה שלו. הוא לא מרגיש מטורף ואמיץ מספיק כדי לסחוף, ולא דרמטי מספיק כדי לרגש. זה סרט של אמצע עם פוטנציאל להיות משהו הרבה יותר גדול, מגניב, מפוצץ וכן, גם מצחיק. חבל שזה לא באמת קורה.